תפארת יעקב אבן העזר קידושין פא

לפלוני דבהא דעת הרמ"ה לעיל דהוי ספק א"כ הכא נמי הוי ספק אי לזו כוון או לא כוון דלא רמיא עליו א"כ אי לא הוכרו מתחילה לא הוי קידושין כלל דלא נעשה שליח לאסור אותה על המקדש בקידושיו ודוקא בהוכרו מתחילה הוי ספק מקודשת ולא ידעתי למה כתבו הח"מ וב"ש דלפלוני היא לבדה מקודשת דהא לעיל בספק מקודשת משוינן לה א"כ הכא נמי הוי ספק ובלא הוכרו אפילו ספק לא הוי כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

סעיף יט. מי שיש לו ה' בנים (מג) ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם ואמר אבי הבנים למי שיש לו ה' בנות א' מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקידושין כל אחת צריכה גט מכל האחים מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם:

(מג) ועשו כולם את אביהם שליח. דין זה הוא ברייתא מפורשת (דנ"ב) ויש לתמוה נהי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין מ"מ אין לך שינוי בשליחות גדול מזה שקידש לו אשה שאינה מסורה לביאה והך ברייתא מוקמינן לה בלא הוכרו כלל מתחילה. וכבר הוכחתי מסוגית הש"ס דמוקמינן הך משנה דהמקדש את בתו סתם בשווי' הבוגרת שליח ולא קאמר דחיישינן דשווי' שליח וע"כ משום דספק לא מהני דהוי שינוי בשליחות ואף דהרמ"ה ס"ל באומרת לפלוני הוי ספק יש לומר דשאני ספק דמספקא לן אנן דילמא מסורין לביאה נינהו ובשביל שאנו טועין בדין לא מיקרי שינוי בשליחות ודו"ק אבל הכא קשיא ודוחק גדול לחלק בין שליחות האשה דאסרה עליו לעולם ואסורה לאחר אבל בשליחות האיש כיון שיכול ליקח אשה אחרת לא הוי שינוי זהו דוחק דאנן סהדי ששום אדם אינו רוצה לקדש לו קידושין שאינן ראויין לביאה כל שלא פי'. ובאמת הי' הדבר פלא בעיני עד שחפשתי ומצאתי במ"ל פ"ט מה"א נסתפק בדין זה והביא הך ברייתא והניח הדבר בצ"ע. ומה שנראה לי ליישב קצת הוא לפי מה שכתבתי לעיל לדעת השאלתות דכל שלא היתה האשה ידועה להם בעת קידושין כלל יכולין לבחור אח"כ להסכים על אחת מהן דכיון שלא הי' אשה ידועה להם בהכרת על אשה שיתרצו אח"כ נתכוונו והשתא הכא נמי אילו היו נתרצו אח"כ בת אחת לבן אחד היו הקידושין חלין על אותו הבן והבת שיתרצו רק כאן מיירי שלא השוו אח"כ בבן ובת דמה שרצה הוא לא רצתה היא וכדומה וקידושין ע"כ היו בכאן א"כ הוי למפרע קידושין שאין מסורין לביאה ומ"מ שינוי בשליחות אין כאן כיון שלא פרשו הבנים והי' באפשר שיחולו קידושין הללו לאחד מן הבנים לאחת מן הבנות כנ"ל בזה:

סעיף כ. האב שאמר קידשתי את כתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קידשתי אפילו לא נודע לו עד שבגרה. וי"א דאם החתן עמד לפניו תתלה (מד) ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן (ב"י בשם התוספות):

(מד) ולא הכירו. עח"מ ולפע"ד הא ליתא דדוקא באומר איני יודע אז נאמן אחד לומר אני קדשתי אבל אם לא אמר כלל שאיני יודע רק קדשתי בתי ולא פי' וזה עמד אצלו לא אמרינן מעצמנו דמעיקרא לא הכירו דמסתמא מכיר מי שקידש לו. ובגוף הדין מבואר בתוס' כתובות כ"ב בד"ה מנין דר"י גופא בעל סברא זו חזר ופי' להיפוך ע"ש:

סעיף כא. בא א' ואמר (מה) (בפני האב) (הר"ן ור' ירוחם) אני קדשתיה (מו) נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע וכשכונסה (מז) אינו צריך לקדשה אבל אם האב מכחישו (מת) יש מי שו שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט:

(מה) בפני האב. כן מבואר בפירש"י שם בטעמא דרב אסי משום לא חציף. איברא צריך עיון אי שינו בונה רק נותן גט אי בעינן בפני האב דוקא אי נימא דאין אדם חוטא ולא לו סגי אפי' שלא בפני האב או דבהא נמי בעינן הך סברא דלא חציף. ונראה לי דאפי' ליתן גט בעינן בפני האב דע"כ הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו הכוונת ג"כ דלא חציף במה שאין לו הנאה דאל"כ קשה חדא מה צורך לחדש באמת הך סברא לרב הא יש לומר דסובר ג"כ לא חציף רק משום יצרו תוקפו חציף דע"כ צריך לומר דסובר דחציף היכי דיצרו תקפו לרב א"כ הך סברא למה לי אלא וודאי דהך סברא נ"כ לא שייך רק בפני האב ומכח לא חציף והיינו דקאמר דדוקא במה שאין לו הנאה ולא במה שיש לו הנאה ולרב אסי אפי' במה שיש לו הנאה. ועוד דאי ס"ד דטעמא דרב משום אין אדם חוטא ולא לו אפי' שלא בפני האב א"כ תינח היכי דאחד נותן גט אבל ביש שנים יש לומר דכל אחד חושב דחבירו קידש ואינו עושה איסור וע"כ משום לא חציף וא"כ כל שאין לו הנאה לא חציף וצ"ע ועיין בסמוך:

(מו) נאמן ומותרת לו. הר"ן והרשב"א כתבו טעם למה נאמן ע"א באיתחזק איסורא כיון שאינו סותר החזקה והביא הר"ן ירושלמי דמקשה עלה דרב אסי מהמביא גט ממדה"י ואומר מת דלא ישא אשתו ע"ש ותמהני מאוד במה נפשך אי ס"ל דהך מיקרי איתחזק איסור א"כ לרב נמי תיקשי למה נאמן ליתן גט אטו ע"א נאמן היכי שאין לו הנאה באיתחזק איסור וע"כ דהכא לא מיקרי איתחזק איסור א"כ מאי קושיא מהתם. ועוד קשיא לי דהתם משמע להדיא דטעמא דלא ישא משום לזות שפתים בלבד הוא שיאמרו לעצמו העיד בשקר לכן נראה לי דבאמת עיקר קושית הירושלמי כך הי' דאף כאן נאסור עליו משום לזות שפתים כמו התם ועל זה תרצו דהכא שאני שאין הדבר ידוע לכל העולם שנתקדשה ואותן השנים שקידש לפניהם הם יודיעו האמת. והשתא דאתית להכי אף אני אומר דטעמא דרב ג"כ לאו מדינא הוא דהא חזינן ע"א נאמן בלי איתחזק אפי' במה ששייך לו רק כאן באישות חששו דיצרו תקפו והיינו משום לזות שפתים דנראה דלכך העיד ורב אסי סובר דכאן לא חיישינן או כמ"ש בירושלמי או כפירש"י משום לא חציף. ומה שהביאני לזה הוא שיש לתמוה בהא דפריך מסיפא לרב דהא ע"כ דבשנים ג"כ אמרינן הך סברא אינו חוטא ולא לו דאל"כ מרישא נמי קשה רק אחד בוודאי משקר א"כ אחד כונס במה נפשך אי האמת אתו יכול לכנוס ואי משקר א"כ חבירו הנותן גט אומר אמת דהא בעצמו מתירה לעלמא א"כ יכול זה ג"כ לכונסה ולק"מ. גם לא הבנתי מה דמשני אירתותי מירתת וע"ש פירש"י ותוס' דזה שמגרש ירא לכנוס דמשקר וזה שכונס אי הי' משקר לא הי' כונס והי' ירא ולא הבנתי כלל דבר זה דמה ירא אותו שכונס כיון שחבירו גירש יכול לכונסה אפי' אי חבירו המקדש. ולפי הנ"ל ניחא כיון דמה שאינו יכול לכנוס הוא משום לזות שפתים א"כ איך יכנוס הא ס"ס יש לזות שפתים דמשקר כדי לכנוס ואי דיאמרו דחבירו אומר אמת א"כ פשיטא דיש לזות שפתים שאמר שקר קדשתי מה שלא הי' כן וס"ס איכא לזות שפתים דלעצמו אמר כן והיינו דמשני דה"מ דסובר רב דיש חשש דיצרו תקפו רק בעצמו אבל אי איכא אחר בהדי' מירתת לפי שאינו יודע אם יכול לכנוס שמא לא ירצה חבירו לגרש וכהאי גוונא אמרינן התם דבתרי לא חיישינן דמשקרי להנאת עצמן. ויש לומר עוד על דרך זה דזה שכונס אינו יכול משום דאי אפשר לו שיכנוס מצד חבירו דנותן גט שהוא עצמו אומר דמשקר ולא קידש וע"כ שיכנוס מחמת עצמו ובהא אנן חיישינן דיצרו תקפו ועל זה משני דהיכי דאיכא אחר בהדי' מודה רב דאפי' כונס אמרינן לא חציף וירא לומר קדשתי' דשמא לא ירצה חבירו לגרש רק לכנוס ולא לו תהי' א"כ משום ספק אינן משקרין אפי' זה שכונס ואף דאחד וודאי משקר מ"מ בשביל זה לא אמרינן דשניהם משקרין וחציפי ועכ"פ אותו שכונס יפה כונס במה נפשך אבל אי מצידו בוודאי אסור לכנוס רק שיכנוס מצד