תפארת יעקב אבן העזר קידושין עח

לא מהני וודאי לא מהני גילוי דעת תדע דלא משני הרי"ף בקושיא מאביי ורבא דשאני התם דגילה דעתו מקודם שרוצה בקרובו וע"כ דגילוי דעת לא מהני כיון דבעינן ריצוי בעת קידושין ושמא חזר בו ואין זה זכות כלל ורב ושמואל סברי דהוא זכות ואנן לא ס"ל הא כמו דלא מהני מחזרת להתגרש כיון דבעצם הוא חוב כמו כן כאן דמפקעת עצמה הוי חוב א"כ ממילא אפי' גילוי דעת לא מהני וזה ברור לפע"ד ועמ"ש לעיל ס"ק כ"א בטעמו של הרי"ף:

סעיף יג. (כז) נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים אינם נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה. וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת (כן משמע במרדכי פ"ב דקידושין בשם מקצת רבותינו:

(כז) נתקדשה לדעת אבי'. שם נחלקו רב אסי ורב וחש רב לדרב אסי ונראה לי דע"כ לא פליגי רק בנתקדשה לדעת אבי' לא שאבי' קידש אותה בעצמה וכיון דחזינן דניחא לי' לאב במה שבחו עושה בעצמה א"כ יש לומר דכמו כן נימא לי' בנישואין דידה אבל בקידשה בעצמה ונשאת שלא לדעתו נראה לי דכ"ע מודים דחיישינן דהאב אינו רוצה בנישואין הללו ומירתת רתח במה שנשאת שלא לדעתו וכמו בנתקדשה שלא לדעת דקיי"ל דלא חיישינן לקידושין כלל א"כ כמו כן בנשאת שלא לדעת דעכ"פ יש לחוש שהקפיד על זה רק מחמת שנתקדשה לדעת הרי נתרצה במעשי' שהיא עשמה בעצמה בקידושין יש לנו לומר דה"ה שמתרצה בנישואין דידה ולפי זה נראה לפע"ד במה שכתב המרדכי בשם מקצת חכמים דה"ה במת האב כמ"ש הרב בהג"ה ור"ת תמה על זה דהא לא פליגו רק שמא ימחה והרי מת ובאמת שס במרדכי עובדא הוי שהאב קידש אותה בעצמו ואח"כ מת בהא ס"ל דלכ"ע אינם נשואין דמאיזה צד נימא דניחא לי' בנישואין [כשהיא קטנה ואדרבא כיון דנשואי קטנה זנות הם כמבואר סי' א' א"כ יש לומר דלא רצה להשיאה עד שתגדיל] דידה אבל בנתקדשה בעצמה לדעת אבי' בהא ליכא למ"ד במת האב הוי נשואין ודברי הרב צ"ע לפע"ד:

והנה הרי"ף הביא הך סוגית הש"ס ומייתי עלה פלוגתא איכא מ"ד הלכה כרב ואיכא מ"ד הלכה כרב אסי דחש לה רב לדרב אסי והכי מסתברא. ויש להבין לאיזה צורך הביא הרי"ף דבר זה דהא לירושה וטומאה מודה רב לרב אסי ומשום תרומה לא הי' לו להביא כמ"ש הרא"ש גופא אח"כ דלכך השמיט פלוגתא שני' בש"ס משום דאינה רק לתרומה. לכן נראה לי דסובר הרי"ף דדוקא לירושה מודה רב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין טומאה סובר דלא חיישינן שימחה והיינו דמייתי עלה דחש לדרב אסי לענין טומאה דקשה שיהא המעשה לתרומה בימי רב ורב אסי. ומה שהקשה הרא"ש דרב סובר הולכין אחר הרוב בממון היינו היכי דליכא לברורי אבל הכא דאפשר להמתין עד שיבוא האב או לברר אם רוצה לא אזלינן בחר רובא או אפשר דלא ס"ל להרי"ף מ"ש התוס' והרא"ש דלא מיקרי מוחזק כלל בירושה רק היכי שאינו מוחזק אינו יורשה דאוקי ממונא בחזקת מרי' אבל היכי שהוא מוחזק יורשה או בנצ"ב סובר דלא כהב"ש ושפיר נ"מ כיון דחש לדרב אסי אפי' במוחזק רק קשה כיון שהוא מוחזק האיך חש לדרב אסי להוציא. לכן העיקר דלענין טומאה נ"מ דבהא חש לדרב אסי דלרב יכול לטמא לה ולפי זה הך דינא שכתב המחבר ואינו מטמא לה תליא במחלוקת אי הלכה כרב או כרב אסי ותוס' הביאו ראי' מהא דמגילה דהלכה כרב אף דחש לרב אסי ואינה ראי' לפע"ד דנראה דלא נחלקו התם רק לענין אי צריך לחזור אחר עשרה לפרסומי ניסא או לא אבל לכ"ע אי ליכא עשרה קורא ביחיד ויצא בזה והתם אמרינן דלא יצא לכך מחי לי' אמוחא ודו"ק ואין להאריך. ונראה לי דמה שכתבו התוס' דאפי' הוא מוחזק לא מהני משום דקאמר מודה רב שאינו יורשה איקי ממונא וקשת האיך מחליט דאינו יורשה וע"כ משום דלעולם לא הוי מוחזק ואפי' בצצ"ב כמ"ש הב"ש:

סעיף יד. קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה (כח) אחיה ואמה הוי קידושין וצריכה מיאון וכי אתי אביה (כט) לא בעיא קידושין אחרים וי"א שאינן קידושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנוי' ועומדת אצלו בזנות כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו:

הג"ה. (ל) ואפי' בא האב ומיחה לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה אלא שאם קדשה האב לאמר קודם שמגדיל (לא) צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סי' קצ"ג) ושם כתוב דצריכה גט מהשני והרב פסק דצריכה מתרווייהו ויש להחמיר כסברא הראשונה (לב) ויש מחמירים לומר דכל שאביה במדינת הים אפי' קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה והוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש) מעשה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן (לג) ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיתה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות ובלבד שצוה כן לפני עדים פ' שליח קבלה צריך עדים כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' אבל אם אמר (לד) שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו והיא השיאן בקטנותן אין במעשיה כלום ויוכל למחות דהרי שינתה ממה שצוה לה (ריב"ש סי' חצ"ג):

(כח) אחיה ואמה. עב"ש דה"ה קידשה עצמה ובאמת. יש לתמוה דהא ר"ת הוא מן הכת דסובר כדעת בה"ג כמבואר בתוס' להדיא ובמרדכי מבואר בשם ר"ת דהיכא דליתא לאב צריכה מיאון מחשש שיתרצה האב כשישמע וקשה בלא"ה הוי קידושין דרבנן וצריכה מיאון וע"כ דע"כ לא הוי קידושין דרבנן לבה"ג רק בקידשה אחי' ואמה דבהא תקנו רבנן נשואין כמו ביתומה אבל לקדש עצמה במקום דאב חי לא תקנו רבנן ולזה הוצרך ר"ת לומר משום דיש לחוש שיתרצה האב והוי קידושין מכח האב:

(כט) לא בעי וכו'. הרא"ש תמה על זה דמאי דוחקי' דש"ס מהך משנה דמאנו הא צריכה מיאון בליחי' לאב כמו כל קידושי דרבנן ביתומה והוא תמוה דלדידי' קשה טפי דסובר בנתרצה האב לכ"ע הוי קידושין א"כ איכא לאוקמא ששמע ונתרצה והיא מיאנה קודם דמועיל המיאון דבין היא בין אבי' יכולין לעכב אבל בלי מיאון לא היו מותרות הצרות. אמנם על בה"ג לק"מ לפע"ד והוא דוודאי כה"ג לקדש אותה באופן שהוא חוב לה לא תקנו רבנן נישואין ובכהאי גוונא חוב הוא לאב לאסור לו הצרות ולפי זה דבכהאי גוונא שנתקדשה לאחיו מודה בה"ג דאינה צריכה מיאון. ובזה יש לפרש ג"כ דברי ר"ת שפסק לחוש בליח' לאב שמא יתרצה כשישמע אף דפוסק בלא"ה כבה"ג דיש לומר דנ"מ בכמקדשה לאחיו דמ"מ צריכה מיאון שמא יתרצה כשישמע. אך הא קשיא לי דמדברי בה"ג הללו מוכח דלא כר"ת דאל"כ בלא"ה מדאורייתא צריכה גט או מיאין שמא יתרצה כשישמע ואפשר דלא כמכוון ר"ת להביא מדברי בה"ג רק דלא חיישינן שמא יקדש אביה במדה"י דלא כר' מנחם מיוני אבל בגוף הדין לא ס"ל כוותי' וצ"ע:

(ל) ואפילו ואפילו בא האב ומיחה. עב"ש דהריב"ש כ"כ בקידש אמה ואבי' במדה"י מ"מ כיון דכתב כן לדעת הפוסקים דלא תקנו חז"ל נישואין א"כ ה"ה כשאב כאן. ובאמת נראה לי שיש לדון בזה דכיון שהאב כאן ומיחה אפי' אי נימא דלא חיישינן שמא קידש מ"מ יש לחוש שמא