תפארת יעקב אבן העזר קידושין עז

קידושין לא מהני בלי עדים דלקבלה לכ"ע צריך עדים וכאשר תדקדק היטב תמצא כל קושיותיו של הר"ן מיושבין היטב ואין להאריך וכן הך ראי' מרבינא דלא סבר לדרב ושמואל אתי שפיר אף דהכא שאני דלא מהני ריצוי היינו משום דליכא עדים על זה שנתרצה בעת קידושין והתם נמי לא מיבעי' לדעת הפוסקים דשליח הולכה ג"כ צריך עדים א"כ ממילא לא חיישינן התם ג"כ כל כמה דלא ידעינן אלא אפי' להרמב"ם דלהולכה אין צריך עדים ח"מ פשיטא דבעינן עכ"פ הודאת בעלי דינים והתם כיון דהבן בוודאי אינו אומר דשוי לאב שלית א"כ אנן כל כמה דאין עדים ובעלי דברים אינן מודים אין כאן תשש קידושין כלל דחשש שלנו לא משוי קידושין רק טעמו של שמואל דסתם אב ניחא לי' בקידושי בתו ואנן סהדי דנתרצה ואנן דלא ס"ל הא מילתא ממילא לא מהני שום ריצוי בלא עדים אבל אם נתרצה בעת קידושין להדיא בפני עדים בהא וודאי מודה הרי"ף כנ"ל ברור בזה לדעת הרי"ף וזה שכתב הרי"ף ליישב מהך דאביי ורבא דחיישינן דשדר האב לקרובו שיקדשה בחשאי ולא קאמר דהתם חיישינן דנתרצה לפי שגילה דעתו דגילוי דעת וודאי לא מהני שמא חזר בו כהך דירושלמי דפרק התקבל הנ"ל רק החשש דבאמת בפקודתו קידשה ודו"ק ועמ"ש לקמן סי"ב בזה]. ועב"ש דלדעת הרא"מ דלא קיי"ל כראר"נ דצאי וקבלי לא מהני הכא וודאי לא מהני וכבר כתבתי לעיל ס"ז דמודה הרא"מ בקידושי ביאה או בקיבל אתר כסף הקידושין וע"כ לא קיי"ל כראר"נ רק אם קיבלה היא בעצמה כסף הקידושין דאין לה יד ולא כשקיבל גדול לזכות לאב ע"ש:

(כב) שאם נתרצה. עב"ש הטעם דהוי זכות למפרע משום כל אדם רוצה להשיא בתו. והרא"ש כתב טעם דהוי כאילו אמר צאי וקבלי ובאמת הוא תמוה דאי מצד הסברא הוי זכות מה צורך לריצוי עכשיו אפי' שתק נימא דהוי זכות או כשאינו כאן וע"כ דלא ס"ל כרב ושמואל דיש לחוש דהוי זכות א"כ מאי מועיל ריצוי עכשיו. גם לפי טעמו של הרא"ש יש לדון דליכא עדים על עשיית השליחות כמ"ש לעיל ס"ק כ"ב:

(כג) הוי קידושין מטעם שמיעה. כ"כ הרמ"ה והוא תמוה מאוד כיון דמעיקרא לא הוי קידושין האיך יהא קידושין עכשיו וכ"ש כשנתאכלו המעות ומ"ש מהרי"ק דהוי כמקדש לאחר ל' הוא תמוה דשם כך אמר לאשה והיא גדולה בת דעת וקיבלה על דעת כן אבל מה יועיל אמירת המקדש שאין כאן מתקדשת ולמי אמר כיון דבלי אב אינו כלום אם לא דנימא דהוי כמו שקידש ברשות האב א"כ מקודשת למפרע. ונראה שהרמ"ה הוציא כן מהא דקאמר בין היא בין אבי' יכולין לעכב כפירש"י ואי הוי קידושין למפרע האיך תוכל לעכב אבל באמת לק"מ כמ"ש לקמן בס"ד. ונראה דהנך י"א שהביא הרב לא פליגי רק לסברת הרמ"ה דלא הוי קידושין רק משעת שמיעה אבל לסברת הרא"ש והר"ן אין חילוק בין נתאכלו ללא נתאכלו ודעת רש"י ג"כ דלא כהרמ"ה רק למפרע מקודשת:

(כד) אבל אם מיחתה. זהו לפירש"י וכתב הב"ש דדעת התוס' דמהני מחאה אתר הריצוי של אב והוא תמוה דהא מיאון הוי כמחאה וכדמוכח מדברי ר"ת במרדכי להדיא א"כ האיך קאמר צריכה גט ומיאון הא לעולם במיאון סגי אפי' נתרצה האב בוודאי אבל כוונת התוס' פשוט דכל שהיו הקידושין בלי דעת אבי' אפי' נתרצה אינו מרוצה רק לדעתה ואם אז בעת שרצה כבר מחתה לא מהני הרצון דאם הי' יודע לא הי' מרוצה אבל אם בעת הרצון לא מחתה עדיין שוב לא מהני מחאה דכבר נעשו קידושין גמורין ודעת רש"י כפי הבנת התוס' דהואיל דאינן קידושין רק כשרצה מועיל חזרה קודם שרצה אבל לא ס"ל לתוס' דמועיל מחאה אתר רצונו של אב כמו שהוכחתי דאל"כ למה לי גט ועוד כיון שצריכה גט בוודאי תמחה ומה לה לקבל כיון דבעכבה בלבד מהני. אמנם פירש"י צ"ע לכאורה כיון דמשמע מדבריו דלא כהרמ"ה רק למפרע הוי קידושין א"כ האיך מהני מחאה שלה ונראה דס"ל ג"כ סברת התוס' דהואיל דאינן קידושין רק כשיתרצה אף דהוי למפרע מ"מ אם חזרה קודם הריצוי ממילא לא מהני הרצון כי לא נתרצה רק כפי רצונה אז וזה ברור לפע"ד:

והנה בדעת הרמב"ם פי' ב"י מה שפירש ואינו נכון כלל כי הרמב"ם לא מיירי רק מאופן שאינה מקודשת ולא זכר כלל בנתרצה בשעת קידושין דמקודשת שיאמר על זה בין היא בין אבי' יכולין לעכב. והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפי שאני תמה בלא"ה דכפי הנראה מדברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה דהיא יכולה לעכב שלא תנשא לו דלא כמ"ש התוס' שם דאינה יכולה לעכב וכן נראה מפשטות הברייתא א"כ תיקשי למה בקטנה אחרת יכול לקדשה בע"כ וזו ממאנת ואי משום דשאני זו שנבעלה ע"י פיתוי א"כ האיך מדמה בש"ס קטנה דעלמא לקטנה שהיא מפותה ומאי ענין זה לזה. לפיכך נראה לי לומר דמה שזכתה תורה לקדש בתו קטנה היינו שלא לדעתה כלל שהיא אינה יודעת כלל אבל כשהיא יודעת בטיב קידושין וממאנת בו אינו יכול לקדש אותה בע"כ. ומה שאמרו אי בעי מסר לה למנוול היינו בלא דעתה אבל לא כשהיא ממאנת בו תדע דאסור לקדש בתו קטנה עד שתגדיל ונהי דהא אינו רק מדרבנן אבל מאיזה צד נימא דהתורה זכתה לו לקדש בתו בע"כ במה שאינה רוצה בו כלל ואי נימא כך אתי שפיר דפליגי בש"ס בנתקדשה שלא לדעת דכיון דהכל תלוי באב והיא כבר רצתה ואי הי' בריצוי האב היתה מקודשת א"כ שוב אינה יכולה למאן בו כיון דכבר נתקדשה לו ועל זה מביא ראי' מברייתא דקתני אם מאן ימאן דהיא ממאנת וקשה הא כבר נתרצה בו והאיך תמאן וע"כ דמ"מ ממאנת ואהא דתי דשלא לשם אישות הי' ולעולם לא רצתה בקידושין משא"כ כשרצתה בקידושין ובזה אתי שפיר בפשיטות דברי אביי דקאמר צריכין קידושין לדעת אבי' אשר לכאורה אינו מובן כלל דכיון דאינו קידושין מה נ"מ דמיירי בפיתה לקידושין כיון דלא מהני ולפי הנ"ל ניחא אלא שאין בידי כת לחדש דבר זה לכן לא הארכתי אף דאתי שפיר דברי הרמב"ם בלי גימגום. אבל מ"מ יותר נראה לפרש דסובר הרמב"ם כמו שנתנה תורה רשות למפיתה למאן אפי' פיתה לשם קידושין והיינו דכל שכבר נתפתה ממנו אין אבי' יכול להכריתה לקדש לזה שפיתה אותה א"כ כמו כן בנתקדשה שלא לדעת אבי' הוי כמפותה ושוב יכולה לעכב שלא תתקדש לזה כלל כיון שכבר פיתה אותה ובזה אתי שפיר טפי עכ"פ מפי' ב"י כמו שביארנו ודוק היטב כי קצרתי בזה:

(כה) ויש אומרים דאם שמע. תמוה לי דליכא למ"ד שיסבור כך דהא הסוגיא מיירי בשמע ושתק כמ"ש התוס' ובמרדכי גופא בעל דעה זו מביא מדברי התוס' הללו לראי' והיינו אליבא דרב ושמואל כתב כן לפי שבעובדא דילי' נראה לו להחמיר כרב ושמואל כמו שהאריך מכמה טעמים ואומדנא וכיון דבשמע ושתק צריכה גט לרב ושמואל כמ"ש התוס' ה"ה התם אבל לדידן דלית הלכתא כרב ושמואל ואין כאן אומדנות להחמיר לפסוק כרב ושמואל פשיטא דשמע ושתק לא חיישינן כלל וזה ברור ולא הארכתי בזה כי דברי המרדכי מבוארין הם כמ"ש וע"ש:

סעיף יב. קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה (כו) חיישינן שמא נתרצה:

(כו) חיישינן שמא נתרצה. תמוה לי על המחבר שהביא דעה זו בפשיטות והוא דוקא לשיטת הרמ"ה שהביא הטור דמקודשת משעת שמיעה ועל זה אמרינן דאם גילה דעתו אפי' שתק חיישינן שנתרצה לכך שתק והוי כהודאה ולא דרתח כיון דגילה דעתו אבל להרי"ף דסובר דריצוי אח"כ