תפארת יעקב אבן העזר קידושין עה

ושמואל והרי"ף כתב להדיא קטנה או נערה וכן מבואר ברמב"ם אמנם בתוס' יש לפקפק כי כתבו דלכך קתני קטנה דאין מיאון בנערה ולמה לא כתבו דנקט קטנה לרבותא דאפ"ה בעי גט ואי דקשיא להו לעולא למה העמידו על דברי רב ושמואל. לכן הי' נראה לכאורה דלהיפוך ס"ד בתוס' דנערה מודי רב ושמואל והיינו דיש לומר דוקא קטנה ס"ל לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה משום דאסור לקדש בתו קטנה לכך ניחא לי' טפי שתקבל מעצמה ובהא ליכא איסורא כמ"ש הרב בהג"ה לעיל ועוד דכה"ג וודאי ליכא איסורא כיון שהוא לא עשה כלום אבל נערה שפיר יש לומר נהי דנתרצה בקידושין אבל לא שתקבלם היא רק הוא יקבלם דבנערה ליכא איסורא כיון שהיא מתרצית באותו פלוני ולזה כתבו דנקט קטנה לפי שיש בה מיאון אבל נערה ליכא מיאון אבל אה"נ דפליג שמואל אפי' בנערה ולא קתני רבותא נערה לפי שאין בה מיאון ולפי זה עולא דפליג בקטנה כ"ש בנערה כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק. אך מ"מ יש סברא להיפוך ג"כ דדוקא בקטנה פליג עולא שאין מעשה קטנה כלום ואי משום דהוי זכות זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן אבל נערה יכולה להיות שלית לזכות לאבי' רק הרא"ש לטעמי' אזיל דסובר דבצאי וקבלי קידושיך ג"כ מטעם שליחות דיש שליחות לקטנה בכהאי גוונא א"כ ממילא ה"ה נערה אבל להך טעם שכתבו התוס' והראב"ד שם שפיר יש לחלק בזה דדוקא בקטנה פליג עולא דלא הוי כאומר צאי וקבלי אבל בנערה מועיל מטעם זכות ונראה שזו היא סברת הפוסקים דמחלקי בין נערה לקטנה ומ"מ לדינא כיון דהרי"ף ורמב"ם והתוס' והרא"ש ורש"י והר"ן ס"ל דה"ה נערה וודאי הכי נקטינן:

(יט) או נשאת. עב"ש ס"ק ט"ו מה שתמה על המחבר ועל מה שכתב בב"י שהרא"ש הי' לו גירסא אחרת ובאמת דברי הב"י ברורים והוא דלכאורה יש לתמוה בלא"ה לפי נוסחת הרא"ש שלפנינו שסיים ולכך לא הביא רב אלפס הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י מבואר להדיא דלא כב"י רק גורם כפי גירסא דילן דלפי גירסת הב"י להרא"ש אין כאן רק חדא פלוגתא דר"ה ור"י. אך באמת נוסחא דידן ברא"ש תמוה מאוד והעיקר כגירסת הב"י ברא"ש וז"ל ולכך לא כתב הרי"ף האי פלוגתא דר"ה ור"י דאל"כ יש לתמוה על הרא"ש נהי דהך פלוגתא קמייתא דר"ה ור"י לא הי' מהצורך להביאה דאין נ"מ רק לענין תרומה בלבד אבל הך פלוגתא תנינא בנתקדשה שלא לדעת ג"כ נ"מ לענין קידושין דלמ"ד אוכלת מקודשת כמ"ש רש"י הטעם דהכא עדיף דשתיק כ"ה וכ"כ הר"ן א"כ הי' לו להביאה תדע דלדעת ר"ת מקודשת באמת בהא וע"כ דלא גריס הרא"ש נתקדשה שליח לדעת דבהא ליכא למ"ד שתאכל דלעולא אינה מקודשת כלל ואפי' לרב ושמואל אינו רק ספק ולא ס"ל לחלק כמ"ש רש"י והר"ן רק הגירסא בנתקדשה לדעת וליכא נפקותא רק לענין תרומה בלבד ולפיכך השמיטה הרי"ף ז"ל וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם פ"ת מהלכות תרומות שכתב רק פלוגתא קמייתא דר"ה ור"י בלבד וכתב אפי' קידשה אבי' מבואר דכ"ע בקידשה עצמה ולפי גירסא דילן בקידשה עצמה גרע דבהא הוי אמרינן טפי דנתרצה כפירש"י והר"ן וע"כ דלא גריס לה כלל ועוד דעכ"פ הי' לו להביאה וכן מדברי הרי"ף שהשמיטה מוכח כן דלענין קידושין אין נ"מ ומעתה דברי הב"י ברורים וגם דברי המחבר דכיון דלדעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש לא גרסינן לה כלל בש"ס ולדעתם אינה מקודשת בהא ואפי' למאן דגריס לה לא נתברר הלכה כמאן דהא נראין דברי תלמוד קאמר וגם בטור מבואר להדיא דאפי' נשאת אינה מקודשת לכך פסק בפשיטות דאינה מקודשת והרב הב"ש לא כוון יפה בזה כמו שביארנו ונראה לי דאפי' להמחמירין בזה היינו דוקא בנתקדשה שלא לדעת ושמע ושתק ואח"כ נשאת שלא לדעת אבל בנתקדשה ונשאת ולא שמע כלל רק אחר נישואין בהא לכ"ע הוי ממש כמו נתקדשה שלא לדעת בלבד דבהא לא שייך סברת רש"י והר"ן כנ"ל ואולי כוונת הטור ומחבר כך ומה שלא זכרו בשמע בנתיים דלא גרסי כלל הך פלוגתא בש"ם כנ"ל:

(כ) ואפילו שדכה. הקשה הב"ח מהך דלקמן סי"ב ועמ"ש על פי פירש"י ובאמת כוונת רש"י ג"כ ששידך לאבי' היינו שנתקשר בקשר שידוכין עם אבי' ועיקר קושיתו אינו כלום ובש"ס גופא קשה דקאמר שמא התרצה האב והא בשידכו מיירי דוודאי נתרצה וע"כ דהכוונה שנתרצה בקידושין ומהשידוך אין ראי' שנתרצה בקידושין בקטנות והתקשר בשידוכין לקדשה כשתהא נערה ואדרבא כיון דאסור לקדש את בתו קטנה שמא תמאן לכשתגדיל יש לומר דלא נתרצה שתהא מקודשת כשהיא קטנה אבל לקמן דגילה דעתו שרוצה לקדשה שפיר יש לחוש דנתרצה בקידושין שלה כיון דעל ידה ליכא איסורא כמו במקדש בעצמו כמבואר לעיל ומה שתרצו הח"מ והב"ש חמוה דלקמן נמי נימא דלא גילה דעתו רק לקדשה בעצמו לא על ידי שתקבל היא קידושין:

אמנם בעיקר הדין יש לי מקום עיון דאף דפסקו כעולא מ"מ מנין לנו אפי' שידכו כיון דבש"ס מתמה עלה ואע"ג דשידכו ומהך דרבינא דאמר דלא ס"ל דרב ושמואל לא מוכח כלל בשדיך דהך עובדא לא מיירי כלל בשידך וכיון שאמרו בש"ס מאן דמיתני הא לא מיתני הא איכא למימר דרבינא נמי מוקי רב ושמואל בלא שדיך ובהא סובר כעולא דפליג עלייהו אבל בשדיך מי שמעת לי' ובאמת דמדברי הרא"ש משמע דלא גרים בש"ס כלל הך ואי גריס לא גריס רק ואע"ג דשידכו ובניחותא הוא לא דרך תימא אבל לגירסת רש"י ותוס' שם הדבר צריך תלמוד ואי נימא כך לא קשיא מאביי ורבא ג"כ דעובדא דידהו כשדיך דמי כיון דהי' רוצה לקרובו דוקא מעיקרא. אמנם לפי פירש"י דהך איכא דאמרי פליגי דעולא בכל גוונא קאמר איכא למימר דכלישנא בתרא עבדינן אבל לפי מה שהשיגו התוס' על פירש"י אין מקום להקל לכאורה בשידך לפי גירסא דידן בש"ס ומעתה מוטל עלינו לבאר במחלוקת פירש"י ותוס' אן דעת של תורה נוטה ונראה לפע"ד עיקר כפירש"י כמו שאבאר והוא דהתוס' כתבו דמה שהכריתו לרש"י לפרש כן משום דקשיא לי' מאי. איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולזה כתבו בשם ר"י דאיכא בינייהו ללישנא קמא פליג אדרב ושמואל וללישנא בתרא לא פליג ולדעתי הא לא קשיא לי' לרש"י כלל רק הא קשיא לי' דמעיקרא קאמר מאן דמיתני הא לא מיתני הא ופירש"י מאן דמיתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מיתני אדשמואל האי פירוש דפריש בה ר"נ. מבואר מדבריו דוודאי ליכא למ"ד דלא אמר עולא בהאי דינא שום דבר רק מאן דמיתני דרך מחלוקת אדשמואל לא מיתני האי פירוש דר"נ דשמואל בשידכו דבהא לא הוי פליג עולא ומאן דמפרש שמואל בשידכו לא מיתני הך דעולא דרך מחלוקת רק בפני עצמו אמר ובלא שידכו אמר אבל וודאי ליכא למ"ד דלא אמר עולא בהא כלל. והשתא מאי בעי הך איכא דאמרי הא כבר נכלל זה במה שאמר מעיקרא מאן דמיתני האי לא מיתני הא וע"כ דהך איכא דאמרי מיתני להך דר"נ ועולא אמר אפי' בשידכו והוא דעת שלישית דעולא פליג אפי' בשידכו כיון דקאמר מילתא באפי' נפשי' סתמא כנ"ל לדעת רש"י [ולולא פירש"י הי' נראה לפרש בפשיטות דלאו דרך תימא קאמר רק בלשון שאלה או אפי' בשידכו פליג ועל זה קאמר דאין הכרח דיש לומר מאן דמיתני הא לא מיתני הא והדר קאמר איכא דאמרי ובהא ליכא למידתי הכי כמו שפירש"י]. ועוד נראה לי להוכיח דעת רש"י מהא דפריך בסמוך ממתניתין דקתני או שמאנו ואי עולא (לא) בשדיך מצי לאוקמא מתניתין בשדיך ואי משום דבעי גט ומיאון הא לא קשיא מידי דאל"כ השתא נמי לשמואל קשה. ומ"ש התוס' דלשמואל מיירי בלא שדיך הוא דחוק מאוד דוודאי משמע דלר"נ דמוקי בשידכו דבלי שדיך לא בעי כלום דאל"כ הוי לי' לומר אבל בלא שדיך במיאון סגי ומאיזה צד נבעי מיאון כיון דגט לא בעי ובמה נפשך אי נתרצה ליבעי'