תפארת יעקב אבן העזר קידושין עד

דיש לכתבו כמו כל גט משא"כ קידושין דהאב מקדש ולא הבת ולכך נסתפק הרא"ם להצריך בגט ב' גיטין וזה ברור:

סעיף ח. (יב) מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה (יג) עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

הג"ה. וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צורכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוס' ריש האיש מקדש) וכן נוהגין:

(יב) מצוה שלא יקדש. בש"ס איתא אסור לקדש וכתב בת"מ דמיירי באומר צאי וקבלי דליכא איסור ודבריו תמוהין דמ"מ האיך השמיטו הטור ומחבר מה שאמרו בש"ס דאיכא איסור במקדש בעצמו ונראה דכוונת הטור ומחבר על פי דברי התוס' דעכשיו ליכא איסורא כמ"ש הרב בהג"ה ומ"מ מצוה איכא להשתדל לקדשה באופן שלא תהא מקודשת עד שתגדיל או אם יוכל להשליש הנדוניא עבורה שיוכל להמתין אבל איסורא ליכא כנ"ל:

(יג) עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. משמע להדיא דבקטנה לא מהני שתאמר בפלוני אני רוצה וכן משמע להדיא בש"ס דקאמר דלכך נקט נערה לאפוקי קטנה דאיכא איסור וא"כ הך נערה ע"כ דמיירי באופן שאומרת בפלוני אני רוצה א"כ מבואר דקטנה אפי' בכה"ג אסור וכן מוכח מדברי התוס' שחילקו בין הך דאמר לעיל טב למיתב טן דו דהתם שאני דהיא גדולה ומתרצית. מבואר דבכה"ג קטנה לא וזה ברור ודלא כב"ח שכתב בפשיטות דקטנה ליכא איסור באומרת בפלוני אני רוצה ועד שתגדיל לאו דוקא ולפע"ד ברור כמ"ש:

סעיף ט. האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו (יד) והלך הוא וקדשה לאחר ושלוחו קדשה לאחר יזה מהם שקדם הוי קידושין ואם אינו ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

(יד) והלך הוא וקידשה. יש לי ספק אם קידשה אבי' לאתר ל' והשליח קידשה בתוך ל' דבעלמא בהא מקודשת לשני א"כ יש להסתפק כאן אי בתר הקידושין אזלינן והרי קדמו קידושי האב או בתר חלות הקידושין אזלינן והרי קדמו קידושי השליח. ולכאורה מדקאמר בש"ס צריכותא בין אב לאשה ולא דייק בפשיטות מאי קמש"ל דאם שלו קדמו קידושיו קידושין משמע דקמש"ל דכל שקדמו הקידושין אף דחלין בחר קידושי השליח קידושיו קידושין ומ"מ יש לדחות דקמ"ל דס"ד דלא קידש רק אולי לא משכח שליח אבל אי חשכח אפי' בתר הכי יועיל קידושי השליח. אמנם לדעת הרמ"ה שהביא הטור דאי שוי שלית אחר קידושי בתרא הוי קידושין ולא של קמא, ולכאורה יש לדון למה לא נימא דלא שוי שלית הב' רק אולי לא משכח הראשון ולא כשקדמו קידושי ב' וצריך לומר דדעתו דכל דשוי שליח אחר כיון דאי אפשר לו לקדשה רק פעם אחת וכל שכבר מסר לשליח ראשון נפקא כחו עד שיבטל שליחות הראשון וא"כ בהכרח ביטל שליחות הראשון ומהאי טעמא נראה דאפי' לא קדיש בתרא כלל לא חלין קידושי קמא להרמ"ה שאין כת בידו לעשות שליח שני עד שיבטל הראשון כיון ששני השליחות סותרות זו לזו' וכ"כ הב"ח להדיא להרמ"ה [ועמ"ש בסמוך] ולפי זה כ"ש כשקידש בעצמו דנתבטל שליחות הראשון דלא גרע מקידושי עצמו מעשיית שליח אף דלא קדיש כלל וא"כ בקידושי עצמו אף לאחר לי מ"מ לא גרע מעשיית שלית אף דלא קדיש כלל בתרא וא"כ כיון דפסק המחבר דספיקא היא ה"ה בכה"ג הוי ספק מקודשת בתרווייהו ודו"ק ועמ"ש לעיל סי' ל"ו בענין זה:

סעיף י. (טו) אי שוי שליח אחרינא ולא בטלוה לשליח ראשון בפירוש (טז) ואזל כל חד מינייהו וקידש (יז) בעיא גט מתרווייהו (טו) אי שוי שליח אחרינא. עח"מ וכוונתו דדוקא בקידושי עצמו פשיטא לן דביטל שליחות הראשון לגמרי ולכך אם קדמו שלו קידושיו קידושין אבל בשוי שליח אי נימא דזה הוי ביטול כמו קידושי עצמו א"כ אפי' קדמו קידושי קמא לקדושי בתרא לא מהני כמ"ש הרמ"ה ומדי ספקא לי' להרמ"ה ע"כ דיש מקום לומר דבעשיית שליח עדיין לא הוי כביטל בפי' א"כ ממילא אפי' בקידושי בתרא לא נתבטל דהא אין לנו לדון ביטול רק בעת עשיית השליח ואם לא נחשיב זה לביטול אין כאן ביטול כלל אפי' קידושי בתרא קדמו ולק"מ מה שהקשה הב"ש:

(טז) ואזיל כל חד מינייהו. מלשון זה משמע דוקא בקדיש בתרא אבל בלא קדיש קידושי קמא הוי קידושין והב"ח כתב אפי' לא קדיש בתרא קידושי קמא הוי ספק ולס"ד דהרמ"ה אינם כלום ובאמת נראין דברי הב"ח אף שיש לפקפק ולומר מנא לן דשוי שליח אפי' לא משכח דילמא לא ביטל הראשון רק אי משכח בתרא. אך לפי זה יש להקשות מנא לן דביטל קמא דילמא לא ביטל רק אי לא משכח קמא וע"כ דעשיית השליח השני ממילא הוא ביטול לראשון כמ"ש לעיל ס"ק י"ד א"כ ממילא אפי' לא קדיש בתרא:

(יז) בעיא גט מתרווייהו. עב"ש מה שהקשה מסי' קמ"א ולק"מ דשאני התם דאין ב' השלוחים סותרים זה לזה משא"כ כאן דהשליחות סותרת זה לזה שאין בידו לקדשה רק פעם אחת. ומ"ש הב"ח, דה"ה בעל נראה פשוט דאם קידש כל אחד אחרת וודאי לא שייך סברת הרמ"ה בבעל רק אם קידש אחד אמה ואחד בתה בהא אמרינן דמדעשה שליח הב' לקדש לו אשה סתם ממילא ביטל שליחות הראשון מקרובי קידושי שליח השני ודו"ק. ומ"מ האידנא דאסור ליקח ב' נשים ממילא אפי' קידש כל אחד אחרת שייך דינו של הרמ"ה. אך קצח יש לפקפק כיון דאסור לבטל שלא בפני השליח יש לדון דלא ביטל כלל אבל בקידושי אב לבתו לא שייך זה. [ובהכי ניחא דלא קתני במשנה בבעל משום דאתיא אפי' לרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל] וצ"ל דעכשיו נמי הוי איסור כיון דאס קדמו קידושי בתרא נתבטלו קידושי קמא ושייך תקנת עגונות וממזרות ודו"ק:

סעיף יא. קטנה (יח) או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה (יט) או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה (כ) ואפי' שדכה אביה תחלה (כא) ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין וי"א (כב) שאם נתרצה האב כששמע (כג) הוי קידושין משעת שמיעה אפי' אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח״כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוי קידושין משעת שמיעה אפי' נתאכאו המעות קודם שמיעה:

הג"ה. וי"א דאם נתאכלו המעות לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן) בד"א בשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה (כד) אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוי קידושין אפי' נתרצה האב אח״כ:

הג"ה. (כה) וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיתה מיד הוי כאלו נתרצה (שם) ואם לא שמע) האב או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיתתה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סי' תע"ט) וי"א דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (רשב"א סי' אלף רי"ט) ויש להחמיר כסברא הראשונה:

(ית) או נערה. התוס' והרא"ש והר"ן וכן נראה מפירש"י כתבו להדיא דה"ה נערה ומבואר ברא"ש דאפי' בנערה פליג עולא ודעת קצת פוסקים דבנערה הלכה כרב