תפארת יעקב אבן העזר קידושין עג

בסמוך וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת (הר"ן פ"ק דקידושין) ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קידושין דהרי היא במקום אביה עומדת אע"ג שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט) ואם מקדשה בשטר כותב בשטר בתך מקודשת לי ובשעה שנותן לה אומר לה הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן) (יא) ואם שינה בדברים אלו אפי' הכי הויא מקודשת (שם) וכששולחים הבנות הקטנות למקום אתר ואין האב אצלן כשמקבלין לקידושיהן הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סי' ל"ג):

(ז) כך יכול לקדשה ע"י שלוחו. עמ"ש לעיל סי' ל"ה והוכחתי כדעת הב"ח דבהא לא אמרינן מצוה בו יותר משלוחו. אך לכאורה יש להביא ראי' מהא דקאמר נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב וכו' עד שתאמר בפלוני אני רוצה ויש להבין דמשמע מדברי המחבר לעיל סי' ל"ו סי"א דכל שנתרצית בקידושין אפי' בוגרת צריכה גט ואפי' ספק לא הוי. ומ"ש בטור בשם בעל העיטור א"כ כיון דמתניתין מיירי דאומרת בפלוני אני רוצה א"כ בוגרת נמי ומתניתין וודאי משמע נערה ולא בוגרת ולדעת מהרי"ט ניחא דנערה דהקידושין רמיין עליו מצוה בו יותר משלוחו אבל בוגרת אפי' מתרצית אינו רק שליח וממילא ליכא מצוה בו יותר משלוחו דהוא נמי שלית הוא. אך יש לומר דהכוונה דנערה דהוא מקדשה מכחו יכול לעשות שלית אבל בוגרת דאינו רק מכת שלית ואין שליח עושה שליח דהוי מילי כנזכר לעיל סי' ל"ו ס"ה. גם יש לומר דעיקר הכוונה לאשמעינן בה ובשלוחה לא משא"כ בוגרת כ"ש בה ובשלוחה:

(ת) צאי וקבלי קידושיך. דין זה צריך בירור היטב כמו שאבאר. והנה דעת הרמב"ן והראב"ד והר"ן דהטעם דהוי כמו תן ככר לכלב ועל הסלע דמהני אמנם לדעת הרמב"ן והראב"ד גם בקידושי שטר מהני והר"ן סובר בקידושי שטר לא והדין עמו כי לפי טעם זה אין מקום שמועיל בקידושי שטר וכן מבואר ברא"ש והתוס' והרא"ש דעתם דלאו מהאי טעמא הוא ולפי דעתם פשיטא דה"ה בקידושי שטר. אמנם צריך ביאור בדברי הרא"ש בהשגתו על הראב"ד דשם בהך מימרא דבתך מקודשת לי לא כתב שום טעם למה לא דמי לככר לכלב ובהך מימרא דר"נ צאי וקבלי כתב ליתן טעם דלא דמי לערב דלא דיבר עם המקדש ונראה לי דכוונת הרא"ש להשיג על הראב"ד דשאני התם שלא ביקש רק. שיתן לכלב לא שיקבל הכלב רק שיוציא מרשותו לכלב או על הסלע ובזה מקדש לה אבל כאן שאמר צאי וקבלי קידושיך הרי פי' שהיא תקבלם וזו הואיל ואין לה יד לקבל לא מהני וע"כ משום שליחות אמנם בערב הוצרך לחלק משום דלא דיבר עם המקדש ובהא לא שייך לחלק דזו אין לה יד דמ"מ מחויב מדין ערב שצוה ליתן לה והוצרך לחלק דלא דיבר עם המקדש ואינו ערב כלל וא"כ בעינן קבלה ממש וקטנה לאו בת קבלה היא ומ"מ בעיקר דברי הרא"ש צ"ע וכן בדברי הר"ן כי לפי דעתם אינו מיושב כלל מה שהקשו התוס' דהאיך דייק מיעוד שאני התם דהוי כאמר למקדש ודו"ק. אמנם גם דברי התוס' צריכין ביאור דמ"מ תיקשי מה ביקש ללמוד מיעוד אי דקטנה יש לה יד לזכות שאני יעוד דאינו רק מחילה ואי דידעינן בלא"ה דיש לה יד כמו בעלמא א"כ מה צורך ללמוד מיעוד. ונראה לי דכוונתם דמיעוד ילפינן דס"ד כיון דאסור לקדש בת קטנה עד שתגדיל ותאמר רוצה אני ש"מ. אף דטב למיתב טן דו היינו בגדולה המתקדשת מדעתה אבל בקטנה לא שייך זה א"כ ס"ד דחוב הוא לה שתתקדש בלי דעתה א"כ לא אמרינן שיהא לה יד לקנות דבר שחוב לה וכ"ש קידושי שטר קמש"ל מיעוד דאפי' לקידושין יש לה יד א"כ ממילא בעלמא כשאמר צאי וקבלי מהני דיש לה יד לענין קידושין אפי' לחוב והטעם דעיקר הזכי' אינה תוב שלענין הקידושין אין משגיחין על חובתה דהכל בתר אב אזיל והואיל והוא רוצה בקידושין יכול הוא ליתן כחו לה שתזכה בקידושין כנ"ל. ובעיקר הקושיא שהקשו מערב וכן מככר לכלב מיושב בפשיטות [ולמ"ד דלא מהני רק בנותן לב"ד אבל לים לא א"כ בלא"ה לק"מ ודו"ק] דלא דמי כלל להך דהכא שאמר צאי וקבלי דבפי' אמר שהיא תקבל הקידושין ועל ידי קבלתה יהיו הקידושין משא"כ בתן מנה לפלוני על הנתינה קפיד והנתינה עושה הקידושין והוא קיבל בעצמו במה שעושה רצונו הנאה ובקבלתו מתקדשת לא בקבלתי פלוני משא"כ כאן בפי' אמר דבקבלתה תתקדש לא שהוא מקבל הנאה רק בכל המנה שיתן לה תתקדש משא"כ בתן מנה לפלוני הקידושין בהנאת מנה לא במנה ודו"ק [ודברי מהרש"א בתוס' שם צ"ע וכוונת התוס' פשוט דס"ד דזהו כמו שדיבר עם המקדש כמ"ש הראב"ד והרמב"ן ואהא קשיא להו הא דמי לערב ואי דלא הוי כמו שדיבר עם המקדש א"כ לא מוכת כלל מיעוד] ולפי זה לדינא נראה פשוט דאין חילוק בכל זה בין קידושי שטר לקידושי כסף דלא כהר"ן ודעתו בטל במיעוט נגד כל הפוסקים הם הרמב"ן והראב"ד והתוס' והרא"ש ואין חילוק בין דיבר עם המקדש ללא דיבר ולהרא"ש קטנה אחרת לא ולהתוס' אפי' אחרת ובתו קמש"ל הואיל והוא חוב לה כנ"ל. גם נראה עיקר כדברי התוס' דלהרא"ש דהוי מטעם שליח קשה באמת האיך תיעשה שליח לחובתה ומ"ש הרא"ש דזוכה לעצמה הכא לא הוי זכי' כלל דהא אסור לקדש בתו קטנה מהאי טעמא כנ"ל [גם נראה לי שאין חילוק בשיעור הקטנה ובכל גוונא יכול לומר צאי וקבלי כמו ביעוד ואפי' אינה יכולה לשמור קידושי' כנ"ל פשוט]:

(ט) אבל יש חולקים. כ"כ לדעת הרי"ף שהשמיט מימרא דרבא אמר ר"נ ותמה הב"ש הא זכר מימרא דר"נ בתך מקודשת לי ולק"מ דהכוונה נערה ולא קטנה ומ"ש והוא שלא בגרה משום דלא מיירי לאפוקי באופן שאינו יכול לקדש כלל דבהא לא מיירי דפשיטא דבוגרת אין לאבי' רשות רק כוונתו דלשון בתך מהני בשטר בלא בגרה דוקא אבל בוגרת לא מהני לשון זה וכן להיפוך הרי את לא מהני רק בבוגרת אבל בלא בגרה לא מהני גבי שטר רק בתך אבל באופן שאינה מתקדשת כלל לא מיירי ועוד דקטנה עכ"פ ע"י אביה מהני אבל בוגרת בכל אופן לא מהני לשון זה וזה ברור. ומה שהביא המרדכי ראי' מקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' לק"מ לפע"ד דהתם יכול להיות דאחר זכה בקידושין בשביל אבי' בריצוי הקטנה וחיישינן שמא נתרצה האב ומאן לימא לן דמיירי דקיבלה הקידושין. גם משכחת לה בקידש בביאה. גם יש לומר דסובר הרי"ף הך דר"נ רק בשטר ובכסף בלא"ה מקודשת כמו ככר לכלב ובכסף מודה וא"כ משכחת שנתקדשה בכסף ומ"מ לדינא העיקר כסברא קמייתא דהוא סברת רוב הפוסקים:

(י) יחזיק האב יד הקטנה וכו' דהרי י"א דאסור. דין זה לא ידעתי כיון דאסור לקדש בתו קטנה מה נפקא מינה אם הוא מקבל או מחזיק ידי' וכיון שהוא סמוך אצלה הוי כמו חצרו מכח ידו בסמיכה דמהני וא"כ הוי ממש כמקבל בעצמו:

(יא) ואם שינה וכו'. מדברי הרב משמע דהכריע כדברי הרמב"ן דעביד אפי' בקידושי שטר אבל באמת דברי הר"ן ברורים וכן מוכח בש"ס דקאמר והוא שבגרה והוא שלא בגרה ומה ביקש לאשמעינן הכא דין בוגרת שאין לאבי' רשות בה וכן להיפוך דיש לאבי' רשות. גם לשון והוא שלא בגרה משמע להחמיר בא ולפירש"י להקל הוא דבהא בעינן דעתו ובגרה לא בעינן דעתו וברור דהכוונה דבהא מהני לשון זה ובבגרה לא וכן להיפוך ועיקר חידוש ר"נ בלשון זה דבהא מהני דוקא בתך ובהא הרי את אבל בכסף כיון דמדבר בעסקי קידושין מהני לא גרע לשון זה ממדבר ושתק לגמרי משא"כ בשטר אמנם בקטנה שקיבל אבי' גט אני תוכך כיון דאין האב עושה בגט כלום והבעל מגרש בע"כ והגירושין להבת הם אפשר