תפארת יעקב אבן העזר קידושין סז

נתכוון בהכרח שהיו מעשיו מוכיחין קצת שהוא מכוון לו דהאיך יתכון לו בלי שום גילוי וא"כ לפי דבריו בהכרח שהאשה משקרת במה שאומרת שנתכוונה לראשון דאיך אפשר דקיבלה סתם ושתקה וטעתה בכוונתו היפוך ממש עד שלא שאלה כלל למי נתכוון רק הי' ברור בעיני' דלמשלח קידש היפוך מה שהי' ברור לו דנראה ממעשיו דלעצמו קידש ומאיזה צד הי' כ"כ ברור בעיני' כיון דלא הוחזק שליחותו בעדים א"כ אין הדבר מצד עצמותו מורה דלמשלח קידש עד שטעתה היפוך כוונתו מה שהי' מוכיח להיפוך וע"כ דלפי דברי השליח האשה משקרת רק לעצמו כיוונה גם היא לכך אסור בקרובותי' אבל בהוחזק בעדים דהדבר מורה מצד עצמותו למשלח כל שלא פי' אפי' היו מעשיו מוכיחין קצת לו הי' מקום לטעות דלמשלח כוון א"כ אף לפי דברי השליח אין הכרח דהאשה משקרת לכך מקודשת לגמרי לראשון ואף השליח מותר בקרובותי' דלא שייך שת"ד דאפי' לפי דבריו מותר. דהיא טעתה מחמת שהוחזק בעדים אבל בלי עדים לא הי' לה מקום לטעות והשתא שפיר קאמר אמרה איני יודעת למי נתכוון השליח והיא סברה וקיבלה לכל מי שנתכוון בהא ברישא בלא הוחזק חזקה לשני ובסיפא בהוחזק הוי ספק ומ"ש הראב"ד אף לראשון הכוונה כמו ברישא דאמרינן חזקה לשני ומקודשת לשני לגמרי כמו כן בסיפא אפי' השליח אומר ברי מקודשת לראשון אף דשליח אומר ברי לא משגחינן בי' וזהו דעת הרמב"ם ג"כ כנ"ל בזה:

(מג) ויש חולקין. העיקר בזה כמ"ש הב"ש דהמחלוקת דלדעת הראשונה מקודשת לראשון לגמרי ואפי' למ"ד השני אסור היינו משום דשח"ד אבל לראשון מקודשת לגמרי ואינה צריכה גט משני ולהרא"ש צריכה גט משני אך מה שתמה על הפרישה לק"מ דכוונתו קידושין של אתר לאחר שגירש השליח דלדעת רמב"ם אין תופסין מכת הראשון ולהרא"ש תופסין מכח שמא קידושי ב' עיקר וכבר גירש ולהיפוך מה שאמר בקידושי השליח אינו מובן דמאי נפקא מינה בתפיסת קידושין דהא אסור בקרובות בלא"ה ואי לענין להצריכה גט א"כ בקידושין הראשונים יש נ"מ זו ודו"ק:

(מד) המשלח אסור בקרובותי'. דין זה לא ידעתי מנין להם ומה שכתבו מכח חזקה שליח עושה שליחותו לא ידעתי איזה חזקה יש כאן כיון דהיא לא נתרצתה ועוד דע"כ כיון דהיא מותרת בקרוביו ולמה לא יחושו הקרובים לחזקה זו וע"כ דאומרין דלא רצתה להתקדש א"כ למה יגרע המשלח מקרוביו דיחוש יותר. ובריב"ש מבואר הטעם דשלוחו כמותו ולא ידעתי כוונתו דה"מ אם באמת קידש אבל אם רצתה להתקדש האיך יהא כמותו להאמין לו במה שיאמר ואדרבא כיון שאמרו בש"ס הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דאין לשליח נאמנות לגבי משלח רק בתורת עדות ולא שיאומן בלבד והמשלח יהא מוכרח להאמין לדבריו ומנין לנו שנתן נאמנות לשליח עליו לומר שקידש ואם נפרש דמיירי דהאשה אומרת שלא בא אצלה כלל לקדשה הי' אפשר לדון קצת מכח חזקה אבל כשהאשה אומרת שלא נחרצית לדבריו מנין לנו שהמשלח מוכרח להאמין לשליח במה שיאמר עד שמחמת שעשאו לשליח יהא חשיב כשווי' חד"א דהא לקרוביו מותרת וצ"ע בזה:

סימן לו. כל דיני שליחות לאשה ובו יב סעיפים:

סעיף א. האשה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה (א) ומצוה שתתקדש (ב) ע"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והשליח אומר קידשתיה לך ואם אמר הן דיו (ג) ואפילו שתק אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר (ד) אינו כותבו אלא מדעת השליח ויש מי שאומר שאינו כותבו אלא מדעתה:

סעיף ב. בכל הדברים של קידושין דין האיש עם שלוחה כדינו עם האשה:

סעיף ג. אמרה לשליח קבל הקידושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחד או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת:

סעיף ד. אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבל במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו:

(א) ומצוה שתתקדש וכו' אבל איסור ליכא. בש"ס אמרינן דברישא לא מוכח דמצוה בו יותר משלותו רק מסיפא. ולכאורה יש להבין אפי' נימא דיש איסור באשה מ"מ מוכח דמצוה איכא דאי. מתניתין באינה מכרח האיך קתני בה ובשלוחה וקאי ארישא בו ובשלוחו א"כ תינח בו יכולה להתקדש אבל בשלוחו אפי' בה איכא איסור וע"כ במכרח ומשום מצוה נגעו בה. ומזה יש להוכיח לכאורה דאין אשה עושה שלית לקבל משליח בעלה וא"כ ממילא קאי רק על בו בלבד ושפיר קאמר משום דליכא איסורא אבל בלא"ה יש לומר משום איסורא אך יש לדחות דמ"מ אפשר לומר משום איסורא וה"מ דאיכא איסור היכי דהוא רוצה לקדשה בעצמו אבל בשלוחו ליכא איסור כיון דהוא אינו רוצה לקדשה בעצמו והיכי דלא אפשר ליכא איסורא כמו שפירש"י אך מדברי התוס' שם דכתבו דהעיקר קידושין נקט משמע לכאורה דלא ס"ל דאיכא גוונא דליכא איסורא בלא אפשר ולדעתם אפי' שווי' היא שליח אינו יכול לקדש אותה לכתחילה כיון שאינו רואה אותה ועמ"ש לקמן סוף סי':

(ב) ע"י עצמה. עח"מ הטעם משום דמסייעת לאיש לקיים המצוה. ולפי זה נראה דהיינו דוקא אם הוא עצמו מקדש אבל אם מקדש ע"י שליח דאיכא איסורא ממילא אין מצוה בה שתתקדש יותר משלוחה דבהא לא שייך סיוע כיון דהוא עושה איסור ונ"מ למ"ד דאשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה וכן בקדמה ושווי' שליח מעיקרא דבהא ליכא מצוה. אמנם לטעם השני משום שבח אפשר דאפי' בכה"ג איכא מצוה. ולכאורה יש להבין האיך דייק דאיכא מצוה דילמא משום איסורא בשלותה דמסייעת לאיסור דידי' דלו יש איסור לקדש בשלוחה וצ"ל משום דבכה"ג אפי' בה יש איסור בשלוחו משום סיוע איסור:

(ג) ואפילו שתק. עב"ש ואין פירושם נכון לפע"ד דמשמע ברמב"ם להדיא דאם היו עסוקין הוא ענין בפני עצמו מדכתב וכאן לשליח. אמנם יש להבין מה זה שכתב אמר הן ואפי' שחק. לכן נראה דוודאי לכתחילה צריך שיהיו הקידושין מבוררין כיון שאין האשה בעצמה מקבלת רק השליח אינו ניכר כ"כ. דהיינו שיאמר קדשתיה לך ואם אמר הן אין צורך לומר עוד כלום אף שעדיין יכול לומר בפי' כיון שכבר אמר הן דיו בכך ואם שתק ולא אמר כלום ג"כ מהני כל שכבר קידש דהיינו אחר כ"ד דאין תועלת עוד באמירה כיון שכבר קידש מהני שתיקה אבל כל שיכול לומר בעת קידושין טפי עדיף לומר מלשחוק כנ"ל:

(ד) אינו כותבו אלא מדעת השליח. הרמב"ן הקשה על זה דגבי גט פסול כה"ג דהוי אומר אמרו. ולכאורה יש לתמוה דהא טעמו דאומר אמרו פסול דמילי לא מימסרן לשליח כמבואר סוף התקבל א"כ תינח בגט דהוא צריך לכתוב הגט וכשהוא מצוה לכתבו ע"י שליח הוי אומר אמרו א"כ בקידושין דאין האשה צריכה לכתוב שטר הקידושין א"כ ממילא לא איכפת לן מה דלא מימסרן לשליח וצריך לומר דהרמב"ן לטעמי' דכתב פרק התקבל הביאו הר"ן שם