תפארת יעקב אבן העזר קידושין סו

סעיף יג. עשה שליח (לט) וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקידושין הרי זו ספק מקודשת:

(לט) וביטל השליחות. כתב ב"י דנלמד מפלוגתא דר"י ור"ל וקיי"ל כר"י ובאמת נראה דבהא לא פליג ר"ל כלל ודוקא בקידושי דידה או בגט שהוא מקנה דבר לחבירו אז סובר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל דבר שהוא קונה ע"י שלוחו איזה דבר פשיטא דאין אדם קונה דבר בע"כ הילכך אף דבמתניתין קתני בדידי' ג"כ לא נחלקו רק בדידה ומיושב קושית הרא"ש שם. וכתבתי זה לפי שאני מסתפק בהא דנחלקו אביי ורבא בגילוי דעתי' בגיטא אי מילתא הוא או לא וקיי"ל כאביי דלאו מילתא הוא או גם בקידושין שייך פלוגתייהו או לא. ונראה לי דבקידושין אפשר דמודה כ"ע דמילתא הוא כיון דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני אין מקנין לו לאדם בע"כ ובקידושין גילוי דעת הוי כמו ביטול וכה"ג אמרי' בב"מ דהואיל דגלי דעתי' דבארבע אמות לא ניחא לי' דליקני לא קני. והנה לא מיבעי' לי אי גלי דעתי' בשליחות הקידושין לדעת הרא"ש דגילוי דעת יועיל בשליחות קידושין א"כ יש לומר דאפי' לאביי היינו דוקא בגט דאפי' למ"ד אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לא אתי גילוי דעת ומבטל דיבור אבל בשליחות קידושין דגילוי דעת מועיל לשווי' שליח לכ"ע אחי גילוי דעת ומבטל גילוי דעת אלא אפי' עשאו שליח בדיבור מ"מ נראה לי דיכול לבטל בגילוי דעת מהאי טעמא דאמרן וצ"ע:

סעיף יד. (מ) אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו ואם בטלו שלא בפניו מבוטל:

(מ) אין לבטל. זהו מה שכתב המרדכי בשם ר' שמחה וטעמו דבקידושין נמי שייך תקנת עגונות וממזרים ובאמת בש"ס גיטין דקאמר דפלוגתייהו דר"י ור"ל תליא אי ביטול בפני ב' או בפני ג' משמע בהדיא דלא כר' שמחה דא"כ אפי' אי סובר בפני ב' הוי מצי לומר תקנת עגונות כמו דיש חשש תקנת ממזרת בקידושין ובירושלמי דקאמר כה"ג גבי גט משום דבירושלמי ליתא הא דתליא אי בפני ב' או ג' ע"ש. אך יש קצת ראי' דלא חשיב בדרכים ששוה גיטי נשים לעבדים ביטול שלא בפניו כמו דחשיב מוליך ומביא דהוא ג"כ תקנת חכמים [ואדרבא ס"ד התם דאורייתא לא קתני] למ"ד דעבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ויש בו תקנת ממזרים לר"י והוא גופא סובר הולד ממזר וע"כ משום דאיתא נמי בקידושין לא קתני ש"מ כר' שמחה. אך באמת יש לדחות דלמ"ד הולד ממזר בלא"ה לא קשיא כלל דשפיר יש לומר כדקס"ד דדאורייתא לא קתני ואי קשיא חזרה דאורייתא באמת אין הכוונה חזרה רק ביטול שלא בפניו רק לא משכחת לה רק לר"מ ולא לרבנן דלא מצי לחזור כלל וע"כ דעיקר קושית הש"ס למ"ד בעבד הולד כשר א"כ ע"כ דכוונת הברייתא לחזרה עצמה ולהך מ"ד שפיר יש לומר דליתא בקידושין ומ"מ לא משיב משום דלא משכחת לה בעבד תקנת ממזרת דהולד כשר ודו"ק. והא אין להקשות למה לא חשיב גילוי דעת לר"מ דיכול לחזור דלא חשיב רק מה דמבאר במשנה כמ"ש הרשב"א שם:

סעיף טו. (מא) לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשת והיא אומרת לא קידשתני שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא אומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חוקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון (מב) (ואפ"ה השני אסור בקרבותיה) (המ"מ בשם הר"א) אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס הג"ה (מג) וי"א דאף אם הוחזק השליחות אם השליח אומר שחזר משליחותו אינה מקודשת לראשון וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח הוא אסור בקרובותיה (טור בשם הרא"ש) מיהו אם אח"כ חזר השליח ואמר סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתיה לשולחי יש לסמוך, אסברא הראשונה (הגהות מרדכי דקידושין בשם תשובת מוהר"ם) שליח שאמר קידשתיה למשלח והיא אומרת לא קידשתני (מד) המשלח אסור בקרובותיה ע"פ השליח:

(מא) לא הוחזק השליח בעדים וכו'. זהו מן הירושלמי ותמה הרא"ש בטעמו של דבר ונראה לי לפי מה שיש לדקדק ברמב"ם שכתב בהך דינא דלעיל סי"א דאסור לעשות כן והעושה דבר זה וכיוצא בו במקח וממכר נקרא רשע ויש להבין למה בהך דמעיקרא לא כתב שהוא רשע רק אסור לעשות כן. ונראה לי דוודאי במקח וממכר שיש בו מצד עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הוי רשע אבל בקידושין נראה דכל הקודם הרי זריז ונשכר כמו שאמרו שם בירושלמי מקודם להדיא רק לפי שחבירו שלחו לזה נהג מנהג רמאות לרמות חבירו שלא הי' לו לקבל שליחותו רק לומר לעצמי אקדש או שלא יקבל שליחותו וזה שקיבל השליחות והלך נהג מנהג רמאות לכך אסור לעשות כן ובוודאי אם באמת לפי תומו קיבל שליחותו לדעת חבירו רק אח"כ נתרצה בדעתו לקדשה לעצמו באמת לא עשה כלום רק מ"מ לפי שקיבל שליחותו והלך נראה כרמאי דמי יאמין לו שלא הי' בדעתו בשעת קבלת שליחות לזה. ובהכי ניחא דפריך בש"ס לרבנן מברייתא ומשני לא יהבוה נהלי' ופריך איבעי' לי' לאודיעי' ופירש"י להוציא עצמו מחשש רמאות ויש להבין מנין להם דבר זה דצריך להוציא עצמו מחשש רמאות הא לא שמענו מברייתא רק כשיש רמאות באמת. וצ"ל דבאמת אפי' יהבוה נהלי' כל שעשה לפי תומו וקידשה לעצמו לא שייך בקידושין דין עני המהפך בחררה א"כ למה פסק ותני שנהג מנהג רמאות שמא לפי תומו עשה ולא רימה כלל וע"כ משום דצריך להוציא נפשי' מחשש רמאות לפי שנראה מענינו כרמאי והשתא פריך שפיר דאפי' לא יהבוה נהלי' הי' לו להודיע שלא יהא נראה כרמאי ועל זה משני דה"מ אם יכול לקדשה למשלח אסור לקדשה לעצמו מחשש רמאות אבל אי לא יהבוה נהלי' ויש חשש דאחר יקדש ולא למשלח תהי' ולא לו אין לו לחוש. והשתא שפיר אמרו בירושלמי דבלא הוחזק בעדים יש נאמנות לשליח לגבי משלח דאין בזה רמאות דלפי תומו נתרצה אז לקדשה לעצמו ולהוציא עצמו מחשש רמאות לא הי' צריך כיון שלא הוחזק בעדים ויכול לומר לא נעשיתי שליח כלל אבל הוחזק בעדים אין נאמנות לשליח כלל דאין מאמינים דעשה רמאות ועכ"פ הי' לו להוציא עצמו מחשש רמאות ואפי' עדים גמורים האומרים מידי דעולה לא מהימני כ"ש השליח בלבד לכך מקודשת לראשון כנ"ל בזה:

(מב) ואפ"ה השני אסור בקרובותי' כ"כ המ"מ לדעת הראב"ד לפי שכתב אף לראשון ובאמת הוא תמוה. דהאיך שייך אף לראשון דהראשון יכול לישא אותה בלא גט משני והשני אסור לישא בלי גט מראשון. גם ברמב"ם משמע להדיא דבהא אינו אסור בקרובות כלל. איברא באמת יש לתמוה למה לא יהא אסור הא שווי' ח"ד וכ"כ הר"ן. לכן נראה לי דבלא"ה פי' ה"ה דהכוונה לעצמי קדשתי כך נתכוונתי ותמה הר"ן דמה יועיל כוונה שלו כיון דהיא לא נתכוונה ולמה יאסר הב' בקרובות. איברא קשה לפרש דלא כהראב"ד דאם הכוונה לעצמי קדשתי מפורש בהסכמתה א"כ האיך שייך בזה איני יודעת דהאיך לא תדע למי נתכוונה כיון שבשעת קידושין נתכוונה לאחד וידעה שהיא אשתו של זה האיך יפול ספק בלבה שהוא אשת תבירו. לכן נראה לי ליישב דברי הראב"ד בזה דוודאי לפי דבריו שאומר שקידש סתם ולעצמו