תפארת יעקב אבן העזר קידושין סה

לה לא אם ולא אם אם ולא בת ולא בת הבת מדנקט בת הבת ואם אם ולא נקט בת בת הבת ואם אם אם עד עולם משמע דבהא לא איכפת לן הואיל והן שניות. איברא יש לתמוה דאי ר"י בת הבת בדוקא קאמר מאי פריך פשיטא הא קמש"ל דלא חיישינן לבת בת הבת ואם אם אמה וע"כ דבאמת בהא נמי חיישינן. לכן נראה לי דהא מילתא תליא במחלוקת התוס' והרמב"ן הנ"ל כי לדעת התוס' דמדינא אף עריות מותרין רק מטעם קנס הוא. ולכאורה יש להבין למה מודה ר"י באשה שאין לה קרובות מ"מ לקנסי' וצריך לומר דלא קנסוהו רק בנשים שאילו הי' יודע הי' באפשר שאילו היו אסורות לו קנסוהו אף באינו ידוע אבל בנשים דאם הי' יודע איזהו קידש לא הי' במציאות שאילו יאסרו עליו דכיון שאין לה קרובות במה נפשך אי לה קידש הרי מותרת לו ואי לאחרת קידש ג"כ מותרת לו כיון שאין לה קרובות שתיאסר זו עליו לא קנסוהו א"כ כשיש לה שניות שאילו הי' יודע איזהו קידש הי' באפשר שזו אסורה עליו א"כ פשיטא דקנסוהו בספק ג"כ לאסרה עליו אבל לדעת הרמב"ן דמדינא אסור בכל הנשים ולא קנסו בזה כלל א"כ בשניות נהי דנימא דהוי מחצה למחצה מ"מ אזלינן בדרבנן להקל בספיקא לכך לא איכפת לן רק בבת הבת. ולפי זה לשיטת תוס' צ"ל דלכך לא נקט דקמש"ל בת הבת ואין לחוש לבת בת הבת דע"כ דחיישינן לה דמה נפקא מינה כיון דקנס הוא כנ"ל. ולשיטת הרמב"ן צ"ל דבהא ליכא רבותא דמהך משנה דקינין ילפינן לה דליכא לחלק דהכא קבוע דבאיסור דרבנן לא איכפת לן דמ"מ ספיקא הוא כנ"ל:

(לה) שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות. היינו לאפוקי אם אינו יכול לקדשה מצד שאינה ראוי' לו עכשיו אבל אם ראוי' לו רק שהיא ברחוק ממנו מהלך רב פשיטא דמהני שליח דאל"כ לא משכחת שיעשה שלית לקדש לו אשה במדה"י שאינו יכול לקדשה בשעת השליחות. ויש להסתפק אם המשלח נעשה שליח לגרש אותן קרובות הנשואות ובשעת שליחות הי' הגט בידו רק לא מסרו לשליח זה רק לאחר א"כ יש לומר דיכול לעשות שליח דבידו לגרשה ולקדשה עכשיו ואף דהאשה אינה לפניו מ"מ בהא לא מיקרי אינו בידו מה שצריך לילך לשם ולקדש כמו שכתבתי וא"כ כשהי' הגט בידו הי' יכול לעשות שלית לקדשה. אמנם בתוס' פ"ב דנזיר בר"ה באשה הקשו האיך אשה אומרת לחבירתה לושי לי קמת והפרישי לי חלה הא בשעה שעושה שליח אינה יכולה להפריש. ותרצו דבידה להביא עיסה מגולגלת ולומר שיהא חלה על עיסה בתלוש ולא הוי דשלב"ל דבידה ללוש כמו בתרומה אבל מ"מ לענין שליחות לא סגי מה שבידה ללוש דהוי מחוסר מעשה כמו בעושה שליח לכתוב גט ליבמתו אף דיכול לבוא עלי' ולגרשה לא הוי בידו ורק לענין דשלב"ל מהני מחוסר מעשה ולא לעשות שליח ע"כ. ולפי זה הכא נמי אף דמחוסר מעשה מיקרי בידו כמו בתרומה בפירות מחוברין דיכול להפריש לכשיתלשו כיון דבידו לתולשם מ"מ לעשות שלית אינו יכול במחוסר מעשה א"כ הכא הוי מחוסר מעשה ואינו יכול לעשות שליח אף דבידו לגרשה:

איברא דברי התוס' לא נתבררו לי לפע"ד דהתם ביבמות לאו מתורת שליחות אתינן עלה כלל ואם הוא עצמו כתב הגט ג"כ מיבעי' לן משום דבעינן שיהא הגט בשעת כתיבה ראוי לגירושין כמו שפירש"י והטעם דכתיב ספר כריתות שיהא ראוי לכריתות בעת כתיבה ולא דמי כלל לתרומה דהתם אותן הפירות שהוא תורם עכשיו הם לפנינו ואנו אומרין שבידו לעשותן תרומה אחר שיתלוש הילכך יכול לעשותן תרומה על פירות מחוברין דבידו לתולשן ואז בוודאי הי' יכול לעשותן תרומה אבל גבי גט לא שייך לומר שאותו הגט הי' יכול לגרש בו כשיבוא עלי' דאפי' יבוא עלי' אינו יכול לגרש בו הואיל ובעת כתיבה לא הי' ראוי. ואי דקודם כתיבה יבוא עלי' א"כ אז יכתוב הגט ועכשיו עדיין אין כאן שנאמר דראוי לגרש בו וכל שמתחיל לכתוב שוב אינו ראוי לגרש אפי' יבוא עלי'. אבל בתרומה אותן הפירות שלא אפריש ישנן עכשיו לפנינו ובידו לעשותן תרומה לאחר שיתלוש המחובר אבל כאן עדיין אין כאן גט כלל וכל שיהא כתוב גט שוב אינו ראוי לגרש בו ודו"ק הוטב. וממילא כיון דהוא אינו יכול לכתבו פשיטא שאינו עושה שלית אבל כל היכי שהוא יכול לעשות אפי' ע"י מעשה מיקרי בידו כמו בתרומה ויכול לעשות שלית ג"כ. ומ"מ נראה לפע"ד דבכה"ג לא מהני דדוקא אם באופן שעשה שליח הי' הוא יכול לקדש מיקרי בידו אבל כאן כיון שלא מסר הגט לשליח רק לאחר א"כ בלי הגט אינו יכול לקדשה א"כ לא מצי שווי' שלית לקדש בלי שיהא בידו לגרשה רק לאחר שתתגרש [ועוד דיש לומר דלא מיקרי בידו כיון שאפשר שיבטל הבעל הגט קודם שיתננו לה]. ולפי זה פשיטא דלא דמי להך דיבמות אפי' לפי הבנת התוס' דהתם נמי לענין שלית דמ"מ אינו יכול לעשות שליח כיון דהוא לא מצי מגרש רק ע"י שיבוא עלי' לא מצי שווי' שלית בלי זה וצ"ט אבל עכ"פ דברי התוס' צ"ע לפע"ד ונראה פשוט דבהך דתלה אפי' אין לו עיסה מגולגלת מ"מ כיון שיכול ללוש ולהפריש יכול לעשות שלית ללוש ולהפריש ולא דמי ליבמה כלל מהאי טעמא דאמרן דהתם לאו לענין שליח כלל מיירי ואפי' אי נימא דהוא יכול ע"י שיבוא עלי' אינו יכול לעשות שליח שיכתוב בלי שיבוא עלי' והשליח אין בידו בזה אבל גבי תלה מה שבידו לעשות עושה השליח ודו"ק:

(לו) וכן אם באו הקרובות וכו' ועמדו ונשאו. זהו לפי' התוס' אבל להרמב"ן לא בעי נשאו רק אמירה מהני ומ"מ לא ידעתי מנין להם דלשיטת תוס' מהני נשאו דע"כ לא כתבו התוס' דבר זה רק בס"ד דהוי ס"ל דהוא מדינא ועל זה כתבו דדיבור לא מהני רק נשאו אבל אח"כ דמסקי דהטעם משום קנס ומדינא אין לחוש כלל א"כ כמו דקנסו בלי נשאו אף דמדינא לא חיישינן כן קנסו בנשאו ולענין קנס לא שייך לחלק כלל בזה ועיין בסמוך:

(לז) י"א דה"ה. משמע דבהא נמי בעינן עמדה ונשאת כמו בהך דמעיקרא רק בח"מ כתב בפשיטות דבהא מודים התוס' להרמב"ן דבאמירה מהני דלא שייך למיקנסי' וכ"כ הב"ש ואני תמה דלהיפוך מבואר בתוס' דהא בס"ד הוי ס"ל דמדינא הוא. וכתבו להדיא דלא מהני אמירה א"כ הכא נהי דקנסא ליכא מ"מ כיון דמדינא אסור הכא כמ"ש הח"מ גופא ס"ק כ"ז והב"ש ס"ק ל"א א"כ לא מהני אמירה לשיטת התוס' וכן מבואר בר"ן להדיא שהשיג על הרמב"ן דלדעתו מדינא הוא דבהא לא מהני אמירה דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ הכא דהוי מדינא לא מהני לדידהו אמירה. ונראה לי דגם כוונת הרב כך דדעה קמייתא הוא דעת התוס' פרק התקבל [וכן ציין המציין ולפי דברי הח"מ והב"ש מצויין בטעות] דכל היכי דאסור מדינא לא מהני אמירה כלל וכן דעת הר"ן הנ"ל והיש חולקין הוא הריב"ש דהך דהכא עדיף מהך דמעיקרא דמהני אמירה ולא בעינן נשאת וכן מבואר בריב"ש. (גם לשון הד"מ אפשר לכוון כך וקושיתו על הריב"ש דבתוס' מבואר דהכא לא שייך קנסא ומדינא לא מהני אמירה כלל]. ועכ"פ דברי הח"מ והב"ש צ"ע לפע"ד:

סעיף יב. העושה שליח לקדש לו (לח) אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזה מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו:

(לח) אשה פלונית. משמע דוקא בייחד לו אשה אבל אשה סתם והמשלח קידש בעצמו אשה ואינו ידוע איזה מהן קודם יש לומר דלכ"ע לא חיישינן דהוי ספק שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא ואת"ל זו שמא קדמו קידושי משלח אמנם לתוס' דהטעם משום קנס נראה דאפי' בהא יש לחוש: