תפארת יעקב אבן העזר קידושין סג

על הך דממלי מילי עלי' דהכוונה שלא תרצה להנשא דאי להתקדש הרי נתקדשה והוא תמוה דמה יענה בהך סבר לא טרח הא טרח עכ"פ עכשיו וע"כ כל שלא עלה על דעתו לא שווי' שליח כמו שפירש"י שם ואף שנסתלק החשש לא מהני וצריך לומר דמ"מ נקט טפי להודיעך כחו דרישא דאינה מקודשת ולכך הרמב"ם דנקט בסיפא דמילתי' באשה שאמרה לשלוחה כך א"כ כחו דאינה מקודשת שמענו בהך דאשה וקמש"ל כאן כחו דסיפא ובמשנה דלא קתני גבי אשה כלל נקט להודיע כחו דרישא. איברא יש להבין ברמב"ם בפי' המשנה קאמר דנקט חבירו אף שהוא אוהבו ובוודאי לא ירמה אותו מ"מ מקודשת לשני וזהו היפוך ממש ממה שאמרו בש"ס ונראה לי דבלא"ה יש להבין לפי מה דמשני בש"ס דלמה לא קתני במתניתין רבותא שלוחו לגבי גוף הקידושין דאפי' שלוחו דסמך דעתו עליו מסתמא עשה שליחותו ולמשלח קידש ולענין זה הוי שליח רבותא טפי ומזה דייק הרמב"ם דוודאי לענין שיעשה שליחותו מתחילה לילך חבירו לא סמך דעתו כמו שלוחו דחבירו אינו מוכרת לילך אבל לענין אם הלך שלא ירמהו יש בחבירו מעלה מצד שהוא אוהבו משא"כ בשלוחו ולכך לא נקט רבותא רק לענין רמאי ולא נתכוון הרמב"ם ליישב רק למה לא נקט רבותא בשליח לענין גוף הקידושין ועל זה אמר דלענין גוף הקידושין יש בחבירו מעלה מה שאין בשלוחו ודו"ק:

(כד) הרי זה מנהג רמאות. נראה לי לפי דעת הרא"ש שהביא המחבר לעיל ס"ד דגילוי דעת הוי כמו שלית נראה דמודה דאם גילה דעתו לחבירו שהוא חפץ בפלונית לשדכה לו והלך וקידשה לעצמו דלא הוי רמאי כיון שלא קיבל עליו בפיו שליחותו לקדשה לו וכן נראה דמה שאמרו דלכך קתני הלך דהיינו הלך ברמאות והיינו שקיבל עליו שליחותו בזה הוי רמאי אבל בלא דיבר עמו מעסק שליחות אף דאי הי' מקדשה למשלח היתה מקודשת מ"מ אם קידשה לעצמו לא הוי רמאי. איברא דיש להבין בהך דרבין חסידא דפריך והא תניא שנהג מנהג רמאות וקשה דהוי לי' לומר דמיירי דארצויי ארצי כהך דדף מ"ה דפירשה הרא"ש שגילה דעתו לאביו ולא שווי' שלית כלל ובהא לא הוי רמאי וצ"ל דדוקא שם לא משמע לי' להרא"ש לפרש דארצויי ארצי דאביו אמר לו שיקדשה לו והבן שתק דמשמע לי' דקאי על הבן כמ"ש הרא"ש שם אבל כאן ידעו דהך עובדא הוי דרבין ביקש ממנו שיקדשה לו והבן שתק כמ"ש התוס' ובכהאי גוונא לא אמרינן דמ"מ לא חציף עכ"פ לסמוך עליו דוודאי יעשה שליחותו דכיון דלא אמר לו בפי' שיקדשה לו רק אביו אמר לו יכול לסמוך עליו דוודאי יעשה כך. ולפי זה מוכח דמודה הרא"ש לדינו של הרמב"ן ורמ"ה ולא נחלק עליו רק בפירוש סוגית הש"ס דלפי פי' הרמב"ן לא מוכת דינו של הרא"ש אבל דינו של הרמב"ן אמת לכ"ע:

(כה) אם לא קידשה במעות המשלח. עב"ש ולפעד"נ דהא לא תליא בהא כלל רק כל שהי' בידו להחליפם בעת קידושין ליתן אחרים אף שקידש במעות המשלח לא איכפת לן כל שאין קפידא בחילופם אבל אם בעת קידושין לא הי' יכול לקדש רק במעות אלו בוודאי הוי כמו גזל דמ"מ בוודאי הקפיד כיון שזה מעכב הרמאות. ונראה דלכך כתבו דהוי כמו גזל דלא הוי גזל גמור כיון שלא היתה הקפידא בעצה המעות רק שעל ידו לא הי' יכול לקדש ולכך לא כתב המחבר דלהיפוך אין כאן בית מיחוש רק דלא אמרינן דהוי קידושי וודאי לשליח רק אם לא הי' במעות המשלח אבל להיפוך אפשר דלא הוי גזל גמור ג"כ וחוששין לקידושיו:

(כו) אפילו אמר לה תחילה. כ"כ התוס' והרא"ש והרמב"ם לא זכר דבר זה כלל ונראה דס"ל דמתניתין קמש"ל דס"ד דאי ידעה דעשה ברמאות לא היתה מתקדשת לרמאי כזה ואין רצונה להתקדש קידושין שהם ברמאות קמש"ל דמ"מ מקודשת. ולפי זה מיירי להיפוך דלא הודיע לה כלל שפלוני שלחו ואדרבא אי מיירי מתניתין שהודיע לה מאי מקשה מברייתא דילמא ברייתא בלא הודיע לה לכך הוי רמאי. ודוחק לומר דבברייתא נמי קשיא למה קתני מה שעשה עשוי הא יש לומר דקמש"ל כנ"ל או משום שעשה שלא כהוגן. אמנם מדברי הרמב"ם בפי' המשנה משמע קצת שהי' מפרש כפי' התוס' ע"ש. גם מהך דרבין דלא משני דהודיע לה שהוא שלית משמע דאפ"ה הוי רמאי רק בלא רצתה למשלח כלל אז יכול לקדשה. ומ"מ יש להבין כיון דהודיע לה והיא נתקדשה לו איזה רמאות יש בדבר הא ממילא לא רצתה ואולי הכוונה דהודיע לה ואמר לה ג"כ שהוא רוצה לקדשה ומחמת זה לא רצתה אז הוי רמאי אבל אם לא ידעה כלל שהוא רוצה לקדשה ולא רצתה למשלח אז יכול השליח לשדכה לעצמו ולקדשה:

(כז) שמעה והבינה יפה. אף דבעלמא בלשון זה הכל יודעין ואינה נאמנת שלא הבינה כדלעיל סי' כ"ז מ״מ שאני הכא שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין קודם ואז אין צורך לאמירה כלל שפיר יש לומר דלא דקדקה כלל לשמוע היטב מה שאומר בפרט תיבת לי כיון שכל האמירה לא הי' צריך כלל אמנם אם שמעה היטב רק אומרת שנתכוונה למשלח לא מהני כלל דהא קמש"ל דלא אמרינן דהפי' למשלח רק דנאמנת לומר שלא שמעה כלל או ששמעה ולא הבינה שהוא אומר כך בכוונה רק חשבה שהוא דרך טעות [או דהעדים יודעין דלא שמעה ולא נתנה דעתה לשמוט] אבל כל ששמעה תיבת לי ושתקה לא מהני רק אם השליח אומר שטעה אז נאמנת גם היא לומר שידעה שבטעות אמר כך כמו השליח [בפרט לפי מה שאבאר דרק תכ"ד נאמן לומר שטעה). ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש ס"ק כ"ג ומדברי הח"מ ס"ק כ' לא משמע כן ולפעד"נ כמו שכתבתי דשמעה והבינה הכוונה דשמעה דבריו והבינה שאמר לי לא דרך טעות ואז אף אם אומרת דחשבה לי למשלח לא מהני וזה שנחלקו בסמוך באמר דרך טעות ומיירי דגם האשה אומרת כך ומ"מ צריכה גט דהך מ"ד סובר דכל ששמעה לי לא מהני לומר דרך טעות אמר:

(כח) אבל אם טעה. לכאורה נראה דוקא תכ"ד דאף דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור ה"מ לחזרה אבל כאן נאמן לפרש דבריו שטעה ולא הי' דיבור כלל אבל לאחר כדי דיבור אין סברא כלל להאמינו דעד אימתי יהא שיעור זה אבל מדברי הב"ש שהקשה הא לא מהימן טעיתי רק במיגו לא נראה כן דלפי הנ"ל לק"מ דתכ"ד מיפסק טעיתי בלי מיגו:

סעיף י. אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו (כט) אינו נקרא רמאות:

(כט) אינו נקרא רמאות. עב"ש וח"מ דצריך להודיע אם יכול והרמב"ם השמיט דבר זה וכן המחבר ונראה עיקר דהך דינא ליתא דמה שתירצו בש"ס לרבין היא לדחות הך סברא דאין צריך הודעה כלל דלעולם יש לחוש שמא יקדמנו אחר. ובלא"ה יש להבין מאי פריך לרבין דבהא לא מוכח מברייתא וצ"ל דלא הביא ברייתא רק דיש בקידושין שהוא מ צוה ג"כ איסור רמאות בכהאי גוונא ולכך מקשה מסברא דממילא כל שיש עוד חשש רמאות אסור ואהא משני דבהא לית רמאות כלל ולכך כתבו הרמב"ם ומחבר בפשיטות דכל שלא רצתה האשה מותר ואין שום תשש כנ"ל:

סעיף יא. (ל) האומר לשליח צא וקדש לי אשה (לא) ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש ה"ז בחזקת שקידש (לב) שחזקה שליח עושה שליחותו והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש לו (לג) ה"ז אסור בכל אישה שיש לה קרובות (לד) שהן ערוה עמה כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש או שלוחו או אחותה או בתה ומותר באשה