תפארת יעקב אבן העזר קידושין סא

כראוי ובא אחר וקדשה צריכה גט (ריב"ש סי' פ"ב) ואם אין עדים בדבר והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי (יג) ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש) וי"א דאינה מקודשת כלל (ראבי"ה ור"י מינץ) וכן נראה עיקר:

(י) ולא מיקרי הודה. עח"מ ולא משמע כן בריב"ש ועיקר הטעם נראה דדוקא בממון שהוא מחייב עצמו בהודאתו בעינן שיאמר שלא להשביע או משטה אבל כאן שאינו מחייב עצמו בכלום שפיר יכול לומר דרך שיחה בעלמא אמרתי אפי' היכי דלא שייך משטה ושלא להשביע כנ"ל:

(יא) אבל בשליחות האשה. הרא"ש תמה בזה דמ"ש שליחות האיש מאשה ולק"מ לפע"ד דשאני שליחות האשה דכמו דקיי"ל התקבל לי גיטי אסורה לאכול בחרותה מיד כמו כן וודאי בקידושין אסורה מיד להנשא לאחר ולכך הוי דבר שבערוה בשעת עשיית השליח אבל באיש לא שייך דבר שבערוה במה שנעשה שליח לקדש אשה ודו"ק ועיין בסמוך:

גם מה שתמה הר"ן פרק האומר על מה שכתב הרמב"ן כמו שליח הגט שאין לו ענין לגט דקא נפיק גיטא מחותי' ידי' ג"כ לק"מ לפע"ד דעיקר ראיית הרמב"ם דס"ד שאין השליח נעשה שליח בלי עדים ואפי' הי' הדבר אמת ולכך לא מהני הודאת המשלח ועל זה הביא ראי' שאין צריך רק להודיע אמיתת הדבר ולכך בשליח הגט נתברר אמיתת הדבר ע"י השליח בלבד דקא נפיק גיטא מתותי' ידי' וממילא גבי קידושין שנתברר אמיתות הדבר ע"י הודאת המשלח מהני אבל אי הי' צריך עדים על השליחות אפי' הדבר אמת לא הוי מהני גבי שלית הגט ג"כ כל שלא הי' עדים רק אם השליח אומר שנעשה בעדים ובאמת גבי גט אפי' נעשה שליח שלא בעדים מהני לכך גם כאן מהני עכ"פ הודאת המשלח כנ"ל:

(יב) בשליחות האשה בלא עדים. הנה לפי מה שכתבו התוס' בגיטין פרק התקבל בסוגי' דשליש דלכך לא הוי חצי דבר דעדי אמירה אין צריכין לעדי קבלה למ"ד שליש נאמן א"כ תינח בגט דשליש נאמן מחמת שלישותו בידו אבל בקידושין של כסף פשיטא דצריך לעדי קבלה א"כ הוי חצי דבר ולפי זה הי' צריך דעדי השליחות יהיו ג"כ עדי קבלה ולא משמע כן מכל הפוסקים ומזה הי' ראי' דאין צריך עדים כלל אפי' במינוי שליחות של האשה וצ"ע:

(יג) ספק מקודשת. עב"ש דאי לא מתה כופין ליתן גט ואסור בקרובותי'. ויש לדחות דדוקא באומר קדשתיך אז כופין ליתן גט דמה תוכל לעשות שאין העולם רוצין לישאנה מחמת שחוששין לדבריו אבל הכא הוא אפסדה אנפשה דלמה קיבלה קידושין משליח כל שלא נתברר לה שהוא שליח ממנו גם הוא לא עשה כלום ואין כופין לו ליתן גט לאסור עליו הקרובות כיון שלא עשה כלום והיא עשתה שלא כהוגן כנ"ל:

סעיף ד. יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו (יד) והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות הרי זו מקודשת:

(יד) והלך השדכן. זהו מדברי הרא"ש ומעיקרא דקדק דאין צריך עדים ובתר הכי כתב ועוד הי' נראה לדקדק וכו' ונראה ברור דהא בהא תליא דעיקר מה שדקדק דאין צריך עדים הוא משום דמשמע לי' בש"ס דגילוי דעת מהני ואי הי' צריך עדים דוקא במינוי השליחות ואפי' עשאו שליח בפי' לא נעשה שליח בלי עדים מחמת דבר שבערוה שאין פחות מב' א"כ בוודאי לא הוי מהני גילוי דעת אפי' בעדים כיון שלא עשאו שליח בעדים ודבר שבערוה לא מהני הוכחה וסברא רק עדים ולכך דייק דאין צריך עדים ולכך דקדק עוד כיון דהכא לא חיישינן רק משום דלא ידענו שנתרצה אבל בידוע שנתרצה אפי' באחר מהני וכן למ"ד דאין צריך עדים סגי בהודאת המשלח והשליח על הגילוי דעת אבל לפי' הרמ"ה דארצויי ארצי הכוונה שנעשה שליח ממש אבל גילוי דעת באמת לא מהני א"כ ממילא כ"ש באחר דלא מהני גילוי דעת ואפי' בעדים ולפי זה מ"ש בח"מ וב"ש דלמ"ד דצריך עדים הכא בעדים ולפע"ד דלמ"ד צריך עדים לא מהני גילוי דעת כלל והרא"ש בעל דין זה לטעמו דלא בעי עדים ודו"ק. ובב"ש ס"ק י"ג יש ט"ס וצריך לציין על הרי זו מקודשת של סוף ס"ד ומ"מ אין דבריו מוכרחין דעיקר הוכתה לא ברירא לי' להרא"ש כמ"ש בת"מ ודו"ק:

סעיף ח. (טו) יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו אבל באיניש אחריני כה"ג הרי זו ספק מקודשת:

(טו) יש מי שאומר. בב"י כתב שהרא"ש חולק ולהיפוך מבואר ברא"ש דכה"ג פשיטא דמהני ולפי דברי הרמ"ה אין מקום לדינו של הרא"ש בסעיף הקודם אבל בהך דינא דהרמ"ה והרמב"ן כ"ע מודים ונראה שהוציא כן דלא ניחא לי' לפרש ארצויי ארצי גילוי דעת בלבד דבהא לא מהני דכבר אמרו שמא נתרצה לא חיישינן ופירש הרא"ש כיון דבעי שליחות ע"ש וע"כ הכוונה שנעשה שליח וכבר אמרו לא חציף וע"כ כה"ג ולפי המסקנא מיחוש לא חיישינן אבל אי הי' כך מקודשת. ומה שתמה מהרש"ל לק"מ לפע"ד דפשיטא דלא חציף להטריח לאביו לקדש ואח"כ יתבטלו קידושיו ואי הי' מסתפק הי' אומר לו שלא יקדש וכיון דשתק ש"מ דנתרצה באמת ואודויי אודי לי':

סעיף ו. הכל כשרין לשליחות קידושין (טז) חוץ מחש"ו לפי שאינן בני דעת והכותי לפי שאינו בן ברית (יז) והעבר לפי שאינו בתורת קדושין:

הג"ה. וי"א דשליח ראשון יוכל לעשות שליח שני (מרדכי פ' המקבל בשם י"א) אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל אבל אם לא מסר לו הבעל הקידושין רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה אין עושה שליח (יח) וי"א דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שלית שני (הגהות מרדכי פרק האיש מקדש) השולח כתב ע"י כותי לחבירו ישראל שבמקום אחר וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה י"א שדינו כמו בגיטין שיתבאר לקמן סי' קמ"א (ר' ירוחם) וי"א דגבי קידושין לכ"ע הוי מקודשת מדאורייתא (כ"כ הב"י):

(טז) חוץ מחש"ו כו' והכותי וכו'. נראה לי דהיינו דוקא כשלא הי' מדבר עמה על עסקי קידושין כלל דאז עיקר הקידושין על ידי שמקדשה בעת נתינה לכך הנך דאינן בתורת קידושין וכמו כן תש"ו שאינן שלוחים ואפי' למ"ד בשליחות האיש לא בעי עדים אבל שליחות בעי אבל כשהי' מדבר עמה מעסקי קידושין ולא חסר רק נתינה נראה דלמ"ד בקידושין מהני טלי מעל גבי קרקע א"כ לא גרעי הני מקרקע וכל שנתן בידם שתקבל מהם לא גרע מהי' אומר לה טלי מעל גבי קרקע כיון דהקידושין היו ע"י דיבורם מתחילה ולא הי' חסר רק נתינה וכמו כן נראה למ"ד דצריך עדים במינוי שליחות האיש אבל בכה"ג וודאי מהני הודאה וכל זה דוקא בשליחות האיש בכסף אבל בשטר או בשליחות האשה אפי' בכסף וודאי לא מהני אפי' הי' מדבר עמה בעסקי גיטין וצ"ע שהפוסקים סתמו בזה:

(יז) והעבד עב"ש שהקשה למה בגט פסק בהולכה עבד כשר לחומרא וכאן פסק בפשיטות דעבד לא ולפעד"נ דלק"מ דעיקר מה שחילק הר"י מגאש בעפר, גבי גט