תפארת יעקב אבן העזר קידושין ס

אינן נוגעין דבנוגעין באמת מסיק דאינן מעידין זרבא קמש"ל דמעידין באינן נוגעין זבהא נחלקו בירושלמי דבהכרת צ"ל דיש סברא שלא עידו אפי' אינן נוגעין בד"מ דאל"כ מאי קמש"ל דאר"נ כיון דמיירי בלי נגיעה וע"כ דאפי' בלי נגיעה יש שברא שלא יעידו בד"מ והיינו כנ"ל א"כ בהא נחלקו בירושלמי ומאיזה צד נימא דפליג ר"י אפי' בנוגעין שיעידו:

ויש לי לפרש עוד בדרך פשוט יותר ויתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות הנ"ל והוא דס"ד אף דבעלמא אין אנו חוששין לעדים דמשקרי אבל כשהן שלוחין בגוף המעשה הוי בבעל דבר ואנו חוששין לכל צד נגיעה שבעולם כיון שהם צריכין להשיב לשולחם מה עשו בשליחותם ולזה אמר דבקידושין לאיסרא קאתי וכן בגירושין איתתא לבי תרי לא חזי' אבל חמון אימא מיפלג פלגי והיינו דאף דאין נוגעין עכשיו במה שמעידין פרשנו למלוה אבל מ"מ כיון שהם בעלי דברים של הממון ס״ד לחוש דפלגי וא"כ מוכרחין להשיב לפטור עצמן ויש להם שתי דרכים לומר החזרנו ללוה ופרענו למלוה א"כ בחרו להם פרענו למלוה קמש"ל דמ"מ כיון שמעידין בתורת עדות פרענו למלוה כל שאין מוכרחין בטענה זו נאמנין בפרט שלא הי' להם להעיד עדות שקר כל כמה שאין מוכרתין ובהא פליגי באמת בירושלמי דמ"ד בכסף לא סובר אפי' אינן נוגעין מטעם הנ"ל ומ"ד בכסף ג"כ סובר כרבא אמר ר"נ דאפי' בד"מ כך הדין אבל באופן שהן נונעין עכשיו בטענתם ואת מורי כ"ע דאינן עדים ומיושב ג"כ סוגיא הנ"ל דקאמר ע"כ לא פליגי דעיקר החסרון ס"ד במה שהם שלוחים אינן עדים כמ"ש לעיל והך צריכותא דקאמר היינו דבממון ס"ד דאנן חיישינן ג"כ דמיפלג פלגי:

אמנם דעת הרי"ף ורמב"ם נראה בפשיטות דאפי' בקידושי כסף ואפי' האידנא לאחר היסח מקודשת ובהא וודאי צ"ע לכאורה הא בפי' אמרו בש"ס דהוי נוגעין האידנא אמנם כד מעיינין בי' שפיר דברי הרמב"ם נכונים דלא שייך לומר בקידושין שהם שני ענינים האחד שאשה זו מקודשת רק שהם אומרים שהקידושין היו באופן זה א"כ לא שייך לומר הצריך שבועה אינו עד שהעדות היא שהאשה נתקדשה ואי היו אומרים בפשיטות נתקדשה היו נאמנין אפי' שניהם מכמישין ולא נתחייבו שבועה רק לפי שציירו הקידושין באופן זה אבל אין זה מכלל דעדות דהא עדי נשים אין צריכין דרישה וחקירה והעדות הוא שנתקדשה לזה. אבל לפטור המלוה אי אפשר רק בפרעון זה שהרי הלוה מודה שלא פרעו רק ע"י אילו במעשה זו א"כ כשנתחייבו שבועה על זה שוב אינן עדים אשא״כ קידושין שאין, השבועה שאשה זו נתקדשה א"כ אף לאחר שבועה יכולין להעיד שנתקדשה ובשביל שאומרין שהי' באופן זה לא נגרע עדותן וזה ברור לפע"ד. ועוד אני אומר בלשון אחרת דכל כי האי גוונא יש לומר פלגינן דיבורי' ונאמנין שהאשה נתקדשה ומה שנוגע להם צריכין לישבע משא"כ בהלואה דבלתי פרעון זה אין פרעון בשביל הודאת לוה ואי אפשר לומר שנפרע מבלעדי מעשה זו ועיין ברמב"ם בפי' המשנה סוף נדרים מבואר דכה"ג פלגינן [ועוד כיון דתיקון רבנן היסת א״כ הם יודעין שאי אפשר שיפטרו מחיוב זה בלתי שישבעו א"כ מה ענין קידושין לכאן שבחרו באופן הפטור וישבעו בשקר והאשה תהא מקודשת הוי להו לשתוק מקידושין כלל וכל אימת שיתבע מהם ישבעו שהחזירו או שעשו שליחותו וזה שהעידו. שנתקדשה האשה אין ענין לפיטורם הילכך על זה נאמנין משא"כ בטענה שבין אדם לחבירו אין הפרש אצלם שיפטרו בשבועה שהחזירו או שנתנו למלוה]. ועוד הי' נראה לי כיון דע"א נאמן באיסורין רק באיתחזק איסורא ודבר שבערוה צריך ב' אבל מ"מ כמו באיסורין נאמן אף שהוא נוגע כמו כן בדבר שבערוה נאמן בב' עכ"פ אפי' אומר העדות באופן שנוגע לו ואין צורך לזה דבלא"ה לק"מ כמו שכתבתי מקודם דבכהאי גוונא לא שייך כלל עד הצריך שבועה כיון דעדות הקידושין אינו תלוי בזה כלל כנ"ל:

ועכ"פ נראה לפע"ד במה שהחמיר הר"ן אפי' האשה מודה דוודאי אין להחמיר כלל דמה שכתב דהוי כמקדש בלא עדים אינו נראה כלל דכיון שנסתלק נגיעותו לענין ממון הרי הם עדים בדבר ומה. נפקא מינה באיזה אופן שאינו נוגע בפרט למ"ד דנוגע פסול מטעם משקר א"כ בשעת מעשה כיון שהי' האמת כך הרי הם עדים רק אנן הוא דחיישינן עכשיו שמא משקרי א"כ כיון דנסתלק הנגיעה הרי אומרים. אמת ואף מעיקרא כשרים היו וכבר הכריע הש"ך בסי' ל"ז דנוגע מטעם משקר א"כ אין מקום לדברי הר"ן ונראה שזהו טעמו של המחבר שסתם דלא כהר"ן (ז) והיא מודה. עח"מ דאם פטר העדים מתחילה לא הוי נוגעים ונראה דמיירי שפטרם קודם הקידושין דאי אח"כ אכתי שייך חששת הר"ן דהוי מקדש בלי עדים אם לא שאומרת שנתקדשה לפני עדים ובהא אפשר מודה הר"ן וכבר כתבתי דלדינא העיקר כהמחבר:

(ח) שטר שיש בו שוה פרוטה. עב"ש בשם הט"ז דאין מחמירין בזה חומרא דשמואל שמא שוה פרוטה במדי, ולי בראה דאפי' שוה פרוטה וודאי במדי לא חיישינן כיון דכאן יכול להשיג נייר כזה בפחות משוה פרוטה אינו נוגע וזה ברור לפע"ד:

(ט) ה״ז ספק מקודשת. עח"מ וז"ל דמ"מ אם יבוא אלי' ונראה שזהו דלא כסברת הר"ן אבל להר"ן ליתא דמ"מ הוי כמקדש בלי עדים רק שבא ליישב אי נימא דלא כהר"ן ומ"ש דעד הצריך שבועה אינו רק מדרבנן לא כן הוא בתוס' דמקרא ילפינן ובאמת בחירושי אמרתי ובלא"ה יש לומר כיון דקודם שבועה אינו עד אף אח"כ עביד לאחזוקי דיבורי' רק שיש לומר דמ"מ כיון שהדין לעולם דצריך היסת הרי יודע שלא ימלט בלתי שבועה א"כ מעיקרא נאמן. עוד האריך הח"מ ביש לו עד המסייע והוא תמוה דבהא פשיטא דאינו נאמן דלית לי' מיגו דהחזיר למקדש דיצטרך לישבע ועכשיו העד פטרו וליכא למימר דהעד ג"כ יאמר כך דהוי בי חרי דהעד אינו בא ליפטר מממון דבלא"ה אין עליו שום חיוב:

שמעתי מקשים בהא דאמר למ"ד המלוה בעדים צריך לפרעו דהוי נוגע דהא מ"מ עכ"פ במאמרם פרענו למלוה הם פטורים א"כ יהא נאמן שהחזיר ללוה במיגו דפרע למלוה והנה מלבד מה דיש לומר דלהך מ"ד אף לפרוע למלוה אינן יכולים בלי עדים [רק דלשון הש"ס משמע דרק נוגעין הוי ולא דחייבי לשלומי] אבל בלא"ה נראה לי ל מדקדק בלשון רש"י דכל שלא נפטר הלוה על פי עדותן מחייבי לשלומי מטעם לתקוני שדרתיך כיון שאינן נאמנים לפטור ללוה הוי לי' להחזיר בעדים. וזה שדקדק רש"י מעידין אנו ודו"ק. ובהכי, ניחא מה דיש להבין הא מ"מ לא הוי נוגעין דיכולין שלא להעיד כלל וכשיתבע הלוה מהם ישיבו שעשו שליחותו ואז עכ"פ בוודאי לא יהיו עדים ומה להם להעיד בתורת עדות עכשיו וע"כ דהוי נוגעין במה שמעידין עכשיו דלולא עדותם מחויב הלוה ולא הועילו בשליחותם ושוב לא יפטרו מן הלוה במאמרם פרענו למלוה כיון שלא נפטר הלוה בזה והי' להם לפרוע בעדים כנ"ל. ומדברי הרי"ף פרק הכותב מוכת להיפוך אבל מדברי רש"י נראה כמ"ש ודו"ק. ויתר הדברים הואיל ואינו נוגע לדינא קצרתי:

סעיף ג. א"צ עדים במינוי האיש שליח לקרש לו אשה רק שהשליח והמשלח מודים בדבר (י) ולא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה (ריב"ש סי' קצ"ג) (יא) אבל בשליחות האשה שהוא עושה שליח לקבל קדושין צריך שיהיה בעדים וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים:

הג"ה. וי"א דאף (יב) בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר (טור בשם הרא"ש) ואם לא הי' עדים אצל הקדושין והאשה והשליח אומרים שנתקדשה