תפארת יעקב אבן העזר קידושין ו

היינו ג"כ כהנך איבעי' דמעיקרא ובוודאי לא שייך לומר דלא ידעו מלשון הכתוב כי יקח תדע דבחרופתי ג"כ מבעי' לן ומבואר שם בש"ס דידעו מלשון בכתוב דבברייתא לא נזכר שום פסוק כלל וע"כ דמ"מ נסתפק להם שאינו לשון קידושין א"כ הך ברייתא ג"כ יש לומר דבמדבר מיירי וס"ר דאינו לשון קידושין כלל קמש"ל דהוי לשון קידושין ג"כ ומכת הדיבור הוי קידושין אבל מנין לנו בידעה ולא דיבר דצריך שיהא לשון קידושין בוודאי לא למלאכה כלל כיון דבשתק לא הוי קידושין א"כ בעינן לישנא דקידושין וודאי והא לא שמענו מברייתא כלל תדע דלכך לא מפרש לקומתי בשטר כמו שהקשה בספר המקנה והיינו דבהא ליכא למיפשט מברייתא דבהא בעינן לשון קידושין וודאי שלא יסבול לשון אמר כגון למלאכה כלל אבל ברייתא בעל פה מיירי ובמדבר דשתיקה מהני נמי הנך לישני ולא מגרעי לה אבל היכי דשתיקה לא מהני כגון בשטר או באינו מדבר רק ידעה לא מצינן למיפשט מברייתא דמקודשת כלל ולפי זה גם לקוחתי בשטר יש ספק כנ"ל ובהא מיושב ג"כ מה שהקשה הר"ן לוקמא בידעה ואינו מדבר דכיון דפשיט מברייתא ע"כ צריך לומר דבמדבר מספקא לי' דאי בלי מדבר מנא לן דברייתא בלי מדבר אבל אי האיבעי' במדבר פשיט מברייתא דאי בלי מדבר כ"ש מדבר וכמו כן מיושב מה שהקשיתי דלוקמא בלא אמרה הן להכ"מ או מענין לענין למ"ד דבהא מודה ר"י דצריך לפרש דכל זה ליכא למיפשט מברייתא כנ"ל ומ"מ לדינא נראה מכל הפוסקים דלקומתי הוי לשון קידושין לגמרי וכן מדברי הרמב"ם נראה דאפילו בשטר מהני וצ"ע:

(ט) אבל האיש. עמ"מ וב"ש דבספק נאמן להרא"ש ולא נהירא כלל לפי מה שפרשתי לעיל דלא נתכוון הרא"ש לומר רק בלשון שהוא בעצמותו לשון קידושין אין משגימין על דבריו כלל ובוודאי הוי וודאי ובספק הוי ספק ורק בדבר דמספקא לן אי הוא במקום שרגילין בו בלשון קידושין מהני בוודאי אבל בלשון שהוא קידושין מצד עצמותו אין משגיחין על הבעל כלל והיינו דלא פריך בש"ס מנא ידע רק מנא ידעה דעליו אין משגימין דכל שנאמר דהוי לשון קידושין והוא אמר לשין זה הוי קידושין רק עלי' שלא אמרה כלום הקשו אפילו תימא דהוי קידושין מנא ידעה וזה ברור ועיין לעיל:

סעיף ג אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק:

הג"ה. וה"ה אם אמר הרי את (י) חרופתי אבל אמר לה (יא) הרי את נשואתי י"א שאינו כלום והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו:

הג"ה. מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל (יב) אהבה ומבה חוששין לקידושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיועדת לי (תשו' מיי' סוף אישות) י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין (יג) מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין הוי ספק קדושין ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוו קדושין (במררכי פ' האיש מקדש ותשו' מוהר"ם) ובמקום דלא הוו קידושין אפי' אם חוזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי (יד) צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין (המ"מ בשם הרשב"א):

י) חרופתי. עב"י מה שכתב בשם הרשב"א ליישב דברי הרמב"ם והוא תמוה דהא פשיטא דידעו בש"ס הך קרא דשפחה נתרפת דהא בברייתא לא נזכר זה כלל והשתא פשיטא דאי אפשר לומר דלא ידעו אי בשפחה ומצי' ב"ת מיירי או בכנענית דהא פלוגתא הוא בגיטין ומאי ראי' מברייתא ובהכרח דאפילו למ"ד במצי' שפתה מספקא לי' א"כ כיון דבאמת ברייתא כמ"ד בכנענית נשאר הדבר בספק כמקדם ולדעתי נראה דוודאי לא הי' הכוונה לגרוס בברייתא מרופתי ביהודא דא"כ לא שייך לומר שכן ביהודא דהא ביהודא מיירי וכך הוי לי' לומר שכן הם קורין או שכן התם רק על מה דקשיא לי' מה שאמר שכן ביהודא דיהודא ועוד לקרא על זה משני דבקרא לא מוכח רק האומר מרופתי מקודשת דהוי לשון קידושין אבל בעינן מדבר עמה דמנא ידעה אבל ביהודא שכן קורין מקודשת בלי מדבר ולכך הרמב"ם דמיירי במדבר או ידעה כמ"ש ה"ה פסק מרופתי מקודשת ודו"ק:

(יא) הרי את נשואתי י"א שאינו כלום. עב"ש ומ"מ ולפעד"נ עיקר כהרב וראיית המ"מ אינה כלום דוודאי באומר הריני אישך הריני בעליך דפשיטא דמקרא מלא לא יוכל בעלה א"כ ע"י קידושין יהא בעלה ולמה לא יוכל לומר הריני בעליך ומשמע מכל הפוסקים דאפילו במדבר לא מהני וברור דכל שאומר לשון המבורר מה שאינו כך שע"י הקידושין הוא קונה אותה ולא שהוא נקנה לה אף שבאמת יהא בעלה מ"מ לא על ידי קידושין הללו רק היא נקנה לו ונעשה הוא בעלה וכמו כן בנשואמי כיון שמפרש דבריו שהוא עושה בקידושין הללו דבר שאינו לא מהני מדבר כלל וע"כ לא בעינן למלאכה רק בדבר הספק אז לולא דיש לומר למלאכה הוי אמרינן לקידושין אבל בלשון המבואר בפי' שאינו כן לא בעינן למלאכה כלל ומה שהקשה ב"י מהרי את אשתי לק"מ דארוסה אשתו הוא ומקרא מלא קאמר הכתוב אשר עינה את אשת רעהו ובנערה המאורסה כתיב אבל נשואה לא מצינו כלל לומר על ארוסה וכן בלשון ב"א רק על הכנסה למופה הוא וכיון שאמר בפי' לשון שאין הקידושין עושין כך לא הוי קידושין אפילו מדבר כנ"ל:

(יב) אהבה וחיבה. צ"ע בזה דמנא לן כיון דלא מצינו קרא לזה כלל כמו צלעתי סגורתי כמו שכתב הר"ן דכלהו מקרא מספקא לן ועוד דכל הני אין להם לשון רק או לשון הכתוב דהוא לאישות או למלאכה אבל אהובתי שיש לו פי' מפורש לשון אהבה ודבר זה משתמשין בו לכל דבר אהבה וריעות לבני אדם וכן לכל מיני התענוג שהוא אוהב כך וכיון שיש למלה זו ביאור מפורש מאיזה צד נסתפק בו לקידושין וצ"ע ועיין בר"ן משמע דפליג בהא ודו"ק:

(יג) מ"מ אם היא אומרת. כך הבינו מדברי הר"ן ואני תמה שלא הי' זה דעת הר"ן דאין משגימין על נאמנותה כלל תדע דקאמר בתר הכי בלשונות ברורים דבעינן שתאמר לקידושין א"כ בלי דיבורה אינה מקודשת והאיך יהיו עיקר הקידושין על ידי דיבורה רק כוונת הר"ן דאמרה בשעת קידושין תכ"ד שקיבלה לשם קידושין בהא מהני ובזה אין צורך לראי' דהא קאמר מנא ידעה וכשאוחרת בפי' דקיבלה לשם קידושין פשיטא דהוי ספק בלי מדבר עמה והרא"ש לא נמלק בזה תדע דבאמת קשה קושית הר"ן דנוקמא כך ואדרבא בהא שייך תירוץ הר"ן דלא שכיח באמת שתאמר תכ"ד דקיבלה לשם קידושין אבל שתאמר אמ"כ דקיבלה לשם קידושין למה לא שכיח וזה ברור וכ"ע מודי בזה אבל אי אפשר לומר שימולו קידושין על פי דיבורם של איש ואשה כנ"ל פשוט ועב"ש מה שכתב להוכיח דלא כהר"ן והוא תמוה דמ"מ מאי פריך הא לפי הצד דהוי ל"ק לא שייך מנא ידעה א"כ שפיר מספקא לי' ודו"ק:

(יד) צריך לחזור וליטול. לכאורה מהש"ס יש להוכיח דלא כהרשב"א דהא קאמר ר"י אומר דיו ר"י אומר צריך לפרש וקשה האיך שייך לפרש מה שכבר אמר ולא פי' ומה יפרש גם לא ידעתי מה זה שאמר דיו כך הוי לי' לומר ר"י אומר מקודשת ר' יהודא אומר אינה מקודשת וברור דהכוונה דר"י אומר דאין צריך יותר רק כך דיו ור' יהודא סובר דצריך לפרש אח"כ שהוא לקידושין ובהכי סגי כיון דעדיין הקידושין בידה וכמו כן בגט מהני לומר אח"כ הא גיטך ה"ה בקידושין אמנם נראה לפע"ד דהך ברייתא בשטר קידושין