תפארת יעקב אבן העזר קידושין נט

ובזה תבין דברי התוס' שם ודו"ק]. גם לא ידעתי מאי מצוה איכא בו יותר מבשלוחי דאיהו נמי שלית דבתו הוא ומאי דקתני בו פשיטא דלא קשיא הכא כלל דקמש"ל בו ולא בה כמו שאמרו בש"ס שם להדיא:

סעיף ב. (ה) השליח נעשה עד לפיכך אם עשה ב' שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים (ו) בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או אפילו בכסף (ז) והיא מודה שקיבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון אבל אם יש שם כפידת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף (או (ח) שטר שיש בו שוה פרוטה) (המגיד משנה פ"נ) (ט) הרי זו ספק מקודשת:

(ה) השליח נעשה עד. הר"ן פרק האיש מקדש כתב דאפי' השליח מושכר בשכר יכול להיות עד ע"ש שהוכיח כן מן הירושלמי וצ"ל דלא מיקרי נוטל שכר להעיד דהשכר הוא על שליחותו ולא על העדות. איברא צ"ע דהא הוי נוגע על שכירותו דאם לא יאמר שנתן לה ועשה שליחותו לא יקבל שכר והראי' שהביא הר"ן מן הירושלמי נראה לי דאינה ראי' כלל והרי"ף לא העתיק הירושלמי לדבר זה כלל והתם מיירי שהתשלח אומר בברי שבא לידו שמסר החבית לשליח. ליתנו לבית פלוני וראה שהוליכו שם ויצא ריקם ואין כאן שום נגיעה ולכך לא קשיא ג"כ למה הביא הרי"ף הירושלמי הא עכשיו שתקנו היסת אינו עד ולפי הנ"ל ניחא דמיירי כהנ"ל והרי"ף קמש"ל אף שהוא שליח בשכר הוי עד ולא הוי כנוטל שכר להעיד כנ"ל אבל כל שהמשלח אינו יודע אם עשה שליחותו והוא נוטל שכר אפי' קודם היסת ואפי' בקידושי שטר לא ידעתי מקום שיוכל להעיד ואפי' לפי מה שאבאר לקמן דיש מקום לומר דבקידושין לא איכפת לן נוגע מ"מ בממון כה"ג נראה דאינו עד לכ"ע וצ"ע:

(ו) במה דברים אמורים וכו'. ראיתי לבאר סוגית הש"ס פרק האיש מקדש (דמ"ג) ומתוך הביאור יתבאר מה שנוגע לדינא כאן והוא דיש להבין חדא דאמרו שם ע"כ לא פליגו רק בשלשה וכו' והקשו בתוס' דהא בלא"ה קשיא מב"ה ותרצו דיש לומר איפוך והוא דחוק מאוד (דוודאי מה דמשני בתר הכי איפוך אין הכוונה דלר' שילא לא מפכינן דא"כ למה קאמר הוא דאמר כי האי תנא ופירש"י רב הא רב שילא נמי כי האי תנא רק לא מפיך וע"כ דוודאי לאו בהא, נחלקו רק רב שילא כאידך תנא דמעיקרא א"כ אי הו קאמר מעיקרא איפוך תיקשי לרב שילא]. גם יש להבין כיון דמסיק הלכתא שלית נעשה עד מה ביקש רבא אמר ר"נ מחדש בהך דינא דשליח נעשה עד הא היינו הך דמעיקרא ופלוגתא דב"ש וב"ה. תו יש לתמוה דקאחר צריכותא בגירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ומה ענין זה לשליחות הוי לי' לאשמעינן בעדים דעלמא דגירושין ניחוש להכי כדפריך מעיקרא לר' שילא אי תשום דלא אמר הוי עלי עד אלא מעתה והכוונה דאי בהא נמי פליג הוי לי' לותר בעדים דעלמא [ואין צורך למ"ש התוס' שם ולדבריהם קשה דהוי לומר מ"ט דלמה פשוט לו טפי בעדים דעלמא משליח דהיינו הך רק הכוונה כנ"ל] ואף כאן תיקשי לר"נ הכי. גם יש להבין דקאמר מאי קסבר אי קסבר המלוה בעדים והאיך קורא אותו המלוה בעדים ונהי דכתבו התוס' דלשבועה קאחר אבל לשון המלוה בעדים לא אחי שפיר כלל. גם יש להבין כיון דביקש לאשמעינן בד"מ דלא נימא מיפלג פלגי א"כ למה לא קאמר וכן בקידושי כסף דהוי ג"כ כמו דיני ממונות. ועוד במה נפשך אי בגוונא דהוי נוגעין אינן נאמנין כלל וע"כ בגוונא דלא הוו נוגעין כדמפרש בסמוך א"כ מה ס"ד מיפלג פלגי. לכן נראה לי ליישב כל הנ"ל והוא דעיקר טעמא דרב דנעשה עד הוא משום דאלומי אלים למילתא והיינו דלא אמרינן דכיון דעשהו לשליח עשהו כמותו ופקע ממנו תורת עדות קמש"ל דלא רק אלומי אלים דליהוי שליח ג"כ ור' שילא פליג מהאי טעמא גופא והשתא פריך שפיר מברייתא וקאמר עד כאן לא פליגי רק בשלשה דמב"ה גופא ליכא למידק חידי דאיכא למימר דשליח נעשה עד רק טעמייהו דב"ה כיון דסובר דלשון זה צאו וקדשו לי אשה מורה דעושה לכלהו שלוחים ולמה לו ג' שלוחים בחד סגי וע"כ דכוונתו שיהיו שלוחים ולא עדים ובהא לא אמרינן אלומי אלים למילתא אבל בשליח אחד שפיר יש לומר דנעשה עד דאלומי אלים לי' ולכך מקשה דהא לא פליגי רק בשלשה ואי ס"ד דשליח נעשה עד הוי מצי לפלוגי בב' דלב"ש כיון דלא הי' כוונתו כלל שיהיו ב' שלוחים רק אחד א"כ אף האחד נעשה עד ולב"ה כיון דהי' כוונתו דוקא שניהם והיו שלוחים ש"מ דנתכוון להפקיעם מתורת עד והטעם דאף דלדידן כשרים לעדות הם אולי יודע בהם איזה פסול או שתשדם ואינו רוצה שיהיו עדים רק עדים יהיו בלעדם ומדקאמר פלוגתייהו בשלשה ש"מ דבב' לכ"ע אינו עד אפי' לב"ש דהשליח אינו יכול להיות עד אפי' לא עשה רק אחד לשליח והיינו דמשני הוא דאמר כי האי תנא ואיפוך, ולפי זה לפי המסקנא נהי דשמענו דשליח נעשה עד ה"מ בלא עשה רק אחד אבל בעשה ב' אי נימא דנתכוון שיהיו שניהם שלוחים יש לומר דלא אמרינן אלותי אלים רק נתכוון להפקיע מתורת עד רק יהיו שלוחים ואדרבא אי נימא כך יש לקיים ב' הברייתות דמעיקרא נחלקו אי לשון זה כולל שיהיו כולם שלוחים או אחד שלית וב"ש סובר דלא נתכוון רק אחד שליח והוא אינו נעשה עד והשנים עדים וב"ה סובר שליח נעשה עד רק כאן דעשה כולם שלוחים שאני, כנ"ל ואינן עדים ובחד פליגי שפיר אי נעשה עד או לא והיינו דקאמר רבא אמר ר"נ אמר לשנים צאו וקדשו הן הן שלוחיו הן הן עידיו לאשמעינן דהך ברייתא קמייתא ליתא רק אפי' בחרי אמרינן אף דעשה תרווייהו שלוחים מ"מ לא נתכוון להפקיע אותם מתורת עדים והיינו דקאמר צריכותא דאי אשמעינן קידושין בהא אין סברא דנתכוון שלא יהיו עדים דמאיזה צד יתוש דמשקרי כיון דלמיסרא קאתי אבל גירושין יש לחוש שמא עיניו נתן בה ושפיר נתכוון להפקיע אותם מתורת עד ובוודאי אנן אין לנו לחוש לכלום רק דס"ד נהי דמן התורה כשרים הם הוא נתכוון להפקיעם וחייש להו. ואי אשמעינן קידושין וגירושין ס"ד בהא ג"כ איתתא לבי תרי לא חזי' אבל ממונא מיפלג פלגי והיינו דוודאי מיירי בגוונא דכשרים ולא הוי נוגעין האידנא כלל רק הוא חשש שיעכבו לעצמם ויאמרו שנתנו למלוה או לו דמאי איכפת להו לומר כך או כך כיון שירצו לעכב לעצמן אבל מדינא לדידן כל שאין נגיעה בעדותו שוב אין לחוש דמשקרי. ולפי זה צריך לומר דלא מיירי שנתן להם עכשיו מעות ליתנם למלוה דא"כ מה ס"ד דחייש דפלגי האיך מסר להם הממון וכמו כן אי הי' לו בידם פקדון מכבר למה לא לקחו מידם כיון דחייש דפלגי ובהכרח דמיירי שהי' לו בידם הלואה וציוה להם שכשיחזורו לו יתנו למלוה עבורו והיינו דפריך מאי קסבר אי קסבר המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים הוי להו נוגעין [והשתא ניחא דלא נקט קידושי כסף דבהא לא שייך לומר דחייש דפלגי כמו בד"מ דמ"מ מה צורך להו לומר מקודשת למישרה לעלמא ולהם כמו כן היו יכולין לחלוק בממון ולא תהא מקודשת משא"כ בעדות ממון ס"ד טפי דחייש דפלגי ומה נפקא להו להפסיד לתלוה או ללוה ושמא יפסידו למלוה משא"כ בקידושין]:

ובזה יש ליישב קושיית התוס' מן הירושלמי דמ"ד בכסף לא סובר באמת כדקס"ד כאן דבד"מ לא אפי' אינן נוגעין כלל דמיפלג פלגי ופליג ר"י דכיון שאינו נוגע ונאמן מן התורה לא אמרינן דהוא הפקיעם דילמא פלגי והיינו כהך דרבא כאן דאפי' בד"מ מעידין כ"ש בקידושי כסף אך לפי זה בקידושי כסף היכי דהן נוגעין עכשיו בהא יש לומר דמודי כ"ע דלא יעידו כמו בממון ור"י דפליג בירושלמי לא מיירי כלל מטעם נגיעה עכשיו דק כדקס"ד הכא דבממון לא יעידו דפלגי אפי'