תפארת יעקב אבן העזר קידושין נח

ונראה דמכאן נהנו לברך על היין כיון דתתמינן בה משום דדמי לקידוש א"כ כמו כן יש להסדיר על היין כמו קידוש. והנה התוס' הקשו למ"ד דלא תתמינן מ"ש מאשר במר בנו. ונראה לי דעוקר מחלוקתן דמאן דחתים סובר דהכל תלוי כל שיש בו אריכות לשון לא בקצר כמו בורא פרי העץ וכדומה חתמינן בה ומאן דלא מתים סובר דלא תתמינן רק בברכה שיש בה הפסק בענין אחר כגון בקידוש כי בנו בחרת שאינו ענין לשבת כ"כ וכן בברכת התורה אשר בתר בנו מכל העמים אבל בברכת אירוסין כל הנוסח מעין הזיווג הוא לכך לא תתמינן. גם בלא"ה נראה לי דכלהו ברכת התורה כחדא חשבינן לה דאל"כ האיך מברכין ב' ברכות על מצוה אחת וע"כ דכברכה אריכתא חשבינן לה וא"כ והערב נא הוי ארוכה ולכך תתמינן:

סעיף ג. (ג) אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש לא יברך אותה בשעת נשואין:

הג"ה. וי"א דמברכין אותה בשעת הנשואין (מרדכי פ"ק דכתובות) וכן נוהגין אפי' קידש אשה מזמן ארוך מברכין ברכת אירוסין תחת החופה וי"א דחוזר ומקדש אותה תחת המופה כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה (ריב"ש סי' פ"ב) וע"ל סי' ל"ו ואם בירך כבר ברכת אירוסין בשעת קידושין הראשונים י"א דחוזרים ומברכין תחת החופה בלא הזכרת שם משום הרואים (שם בריב"ש לענין המקדש ע"י שליח) וכן נ"ל:

סעיף ד ברכת אירוסין צריכה עשרה לכתחלה:

(ג) אם לא בירך. עיין בטור שהביא דברי הרמב"ם והרא"ש ונראה לי שדבר זה תלוי במה שכתבו הרא"ש והר"ן ליישב מה שאין מברכין בקיצור אשר קדשנו לקדש אשה וכתב הרא"ש ליישב דכאן אין מצוה לקדש דיכול לקיים בפילגש בלי קידושין רק שבמ והודאה לכך אין צריך עובר לעשייתן והר"ן תירץ דאי אפשר לברך כמו בכל מצות שעדיין לא נגמר מלאכתה דהעיקר הוא הנשואין ומ"מ אי אפשר להוציא מצוה בלא ברכה לכך תקנו אותה בנוסח זה ע"ש. והנה דעת הרמב"ם כפי מה שביאר הרב דעמו לעיל סי' כ"ו דלקדש אשה הוי מצוה ופילגש אסור ואפי' לפי מה שכתבתי שם עכ"פ מצוה הוא לקדש ואם נשא פילגש עבר מצות עשה עכ"פ ולפי זה ע"כ דסובר כתירוץ הר"ן ולפי דברי הר"ן ממילא נתקנה עובר לעשייתן דאמ"כ כיון דבמצוה שנגמרה שוב אין מברכין כל שלא בירך מהיכי תיתי יברך כאן וע"כ דמשום שאי אפשר להוציא מצוה בלי ברכה תקנו לברך עלי' כמו בשאר מצות רק לא הנוסח כבשאר מצות לפי שלא נגמרה ולפי דעתו וודאי אן לברך אח"כ דלא עדיף משאר מצות אבל להרא"ש דאינה ברכה על מצוה כלל רק שבת שפיר יכול לברך אותה אח"כ. ולפי זה הרב דפסק בסי' כ"ו דיש איסור בפילגש א"כ ממילא העיקר לברך קודם שהרי כל עיקר טעמו של הרא"ש לפי שאין מברכין לקדש אשה והיינו לפי שאינה מצוה כפי דעתו אבל אי פילגש אסור א"כ הוי מצוה וראוי לברך עלי' קודם כמו בשאר מצות. ומ"מ מדברי רבינו יונה משמע שנתן טעם דאפי' אי הוי מצוה לא דמי לשאר מצות כמו ברכת המזון ובאמת לא דמי לברכת המזון כלל דמברך על האכילה שכבר אכל והרי אכל ושבע אבל כאן אי פילגש אסור הוי קידושין מצוה ומברך על מה שמקדש והרי קידש כבר והאיך יברך עוד וצ"ע. ובעיקר הקושיא נראה לפע"ד דלכך לא תקנו לברך לקדש אשה כמו בשאר מצות משום דכאן צריכה עשרה עשו בה היכר דרך שבת והודאה שכן דרך שבת והודאה לאומרה ברבים משא"כ שאר מצות שהן ביחידי כנ"ל:

סימן לה. דיני שליחות לקדושין ובו טו סעיפים:

סעיף א. האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה (א) בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני (ב) אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו (ג) ומ"מ אע"פ שמכירה (ד) מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר:

(א) בין אשה סתם. ועב"ש דלכתחילה אין לעשות שליח לקדש סתם והוא מדברי התוס' פרק האומר שכתבו דלכך אסור בכל הנשים משום קנס ובאמת אין דבריהם נראין כלל דוודאי. כל אשה שהיא בחזקת פנוי' לא נאסרה בשביל שליחותו של זה רק הוא אסור בכל אשה שמא קרובתה נתקדשה באיזה מקים והיא באמת בחזקת א"א באותו מקום שהיא. ולפי זה לק"מ קושית התוס' שם. שוב מצאתי לה"ה שכ"כ בשם הרמב"ן. גם מהש"ס פרק האיש מקדש דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעי' יש להוכיח דלא כתוס' הנ"ל דאל"כ הוי מצי למימר דמיירי בסתמא ולא מוכח דינו של רב יוסף כלל והמוס' גופא כמבו שם דמיירי בין מכירה בין אינו מכירה ונהי דאיכא למימר דאינו מכירה אבל מ"מ מייחד לו אשה פלונית אבל וודאי דאיכא למימר ג"כ במצוה לקדש לו אשה סתם ואיסורא נמי איכא שמא ימות השליח וע"כ דאין לחוש לזה כלל. איברא בלא"ה יש לדקדק דלא קאמר דקמש"ל היכא דהוא יכול לקדשה יכול לעשות שליח ולאפוקי היכא דהאשה אכתי א"א אף דאח"כ נתגרשה לא מהני כיון דבשעה שנעשה שליח לא הי' יכול המשלח לקדשה אינו יכול לעשות שלית וכמו כן למ"ד אין שליח נעשה עד איכא למימר דקתני בו ובשלוחו לאשמעינן מה בו' צריך עדים חוץ ממנו כן שלוחו צריך עדים חוץ ממנו וכה"ג אחרינן בכמה דוכתא ובחידושי הארכתו ולקמן יתבאר עוד בס"ד בסי"א:

(ב) אבל אם אפשר לו. כן פירש"י דהך דאסור לקדש עד שיראנה הוא באפשר לקדשה בעצמו ונראה טעמו משום דקשיא לי' מה שהקשו התוס' דהאיש מקדש משמע לכתחילה וא"כ שלוחו נמי לכתתילה. לזה פי' דהיכי דלא אפשר יכול לקדש לכתחילה. ולפי זה יש להוכיח מדברי התוס' דלא ס"ל כן. גם בלא"ה אינו מוכרח כלל דכמו דנפרש בו באפשר בכך ובשלוחו בלא אפשר כן יש לפרש בו באינו מכירה ובשלוחו במכירה וכן נראה לי מסחימת הפוסקים דבכל גוונא אסור וצ"ע:

(ג) ומ"מ אף שמכירה. הטור השמיט דבר זה ובחידושי הארכתי שכן נראה לי דעת הרי"ף דאפי' מצוה ליכא במכירה והיינו הא דמייתי מרבא דמחריך רישא אין הכוונה משום טירחת גופו דוקא דהכא לא שייך כלל טירמת גופו דמה נ"מ בנותן לה או לשלוחו ליתן לה ופעמים שהוא מטריח עצמו בשלוחו יותר רק הכוונה כדי שיעשה הדבר עצהיו"ט ולכך טרח רבא בעצמו כי הי' חושש לשליח שלא יעשה כ"כ כהוגן וכמו כן הכא נהי דלא ס"ד דאיסורא איכא לקדש עד שיראנה מ"מ מצוה מן המובחר איכא והיינו מהך טעמא שמא לא יקדש השליח אשה שתמצא חן בעיניו ולכך מצוה לקדשה בעצמו ואהא קאמר דבהא איסורא נמי איכא דאסור לקדש עד שיראנה אבל במכירה אפי' מצוה מן המובחר ליכא ומיושב. שם קושית התוס' ודו"ק:

(ד) מצוה שיקדשנה בעצמו. עב"ש בשם מהרי"ט דה"ה באב מצוה לקדש בעצמו ולא ע"י שליח והנה הספר אין בידי אבל בש"ס לא משמע כן כלל דפריך נערה אין קטנה לא וקשה מנא לן דאיכא איסורא לקדש בתו קטנה דילמא נערה מצוה בו יותר אבל קטנה אין חילוק דהוא רשות ואימורא מנא לן ועוד דפריך שם למ"ד נערה מקבלת קידושין מדקתני בו ובשלוחו בה ובשלוחה לא וקשה מנא לן הא קמש"ל דאפי' באב מצוה בו יותר מבשלוחו [והא אין להקשות מאי פריך נערה אין קטנה לא דילמא קמש"ל נערה בו ולא בה דהוי לי' לומר נערה ולא כשהיא נערה כמ"ש התוס' שם