תפארת יעקב אבן העזר קידושין נז

לזה כלל. וצריך לומר דעיקר הספק הוא אי נימא כיון דלא גלי קרא דעושה נישואין ממילא אינו רק אירוסין או דילמא דלא צריך קרא להכי דכיון דעיקר נישואין היינו חופה הראוי לביאה וזה שכבר בעל לא שייך שיגמור בו ביאה והיינו דקאמר נ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' והיינו הנך דשייכי מדאורייתא דאי לאו דאיכא נפקותא מדאורייתא בין ארוסה לנשואה הוי פשיטא להו דנישואין עושה מסברא הנ"ל והא דלא גלי קרא דליכא נפקותא מדאורייתא דלענין סקילה כל שהיא בעולה אינה רק בתנק ובהכי ניחא דלא קאמר נ"מ טובא לדור עמה בלי חופה וכמו כן לאכול פירות. גם כל הש"ס מלא באירוסין ונשואין והאיך שייך לשאול מה נפקא מינה ולפי הנ"ל ניחא דבא להמציא נפקותא מדאורייתא להחזיק זה הצד דמדלא גלי קרא להכי ש"מ דאירוסין עושה. ומיושב קושית ה"ה ולדינא וודאי העיקר דאירוסין עושה דכן משמע בש"ס דלא מוקי קרא דבעולת בעל דנעשית נשואה וע"כ דס"ל לסתמא דש"ס דאינה רק ארוסה וכן מוכח דפריך נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה ואי נשואין עושה נערה המאורסה בלבד לא משכחת לה וע"כ דהוי ס"ל דאפי' אי מקדש והדר בעיל אינה רק ארוסה א"כ כ"ש בבעל בלחוד ודו"ק ונראה דאפי' בעל לשם נשואין לא הוי נשואה דאל"כ לא הוי פשיט מבן בג בג מידי ודו"ק:

(ד) כנסה לביתו ובא עלי'. משום דקידושין ונשואין באין כאחד. לשון הר"ן פרק המדיר וקצת איכא למידק דמאי בעי למיפשט מבן בג בג דנשואין עושה הא איכא למימר דיליף מביאה שהכניסה לביתו דבהא אכלה וודאי דהוי כנשואה אבל ביאה לחוד מנא לן אבל באמת לק"מ דביאה שהכניסה לביתו הוי ג"כ תרתי וליכא למיפשט דהכא תרתי הכא חדא. ובהכי ניחא מה שפירש"י בביאה שעל ידי חופה שאחר חופה וכסף שעל ידי חיפה בחופה שאחר כסף משום דהכוונה ביאה שעל ידי חופה שבעלה בביתו ובאין כאחד אבל כסף לא משכחת לה דצריך ליתן לה הכסף בפני עדים וא"כ ליכא יחוד הראוי לביאה אבל בקידושי ביאה משכחת לה ולפי זה אין צורך לומר דסובר רש"י כר"ה דחופה קונה דלמה לן לפרש הש"ס כאן אליבא דר"ה ולהנ"ל ניחא דמפרש הש"ס כדברי הר"ן הנ"ל:

סעיף ב. המקדש בביאה (ה) דעתו על לגמר ביאה לפיכך אם קודם שגמר קיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני (ז) אבל אם הערה בה ופירש מיד או שאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד:

(ה) דעתו על גמר ביאה. עב"ש דיבמה קונה בהעראה בלבד כ"כ הר"ן ודייק לה מהא דפריך פרק כהן גדול בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי לא תעשה וקשה הא בגמר ביאה כבר נעשית בעולה והרי בעל אלמנה שלא בעידנא דמקיים מצות יבום וע"כ דיבום קונה בהעראה לכ"ע. ולכאורה אינו מוכרח כלל דמ"מ קושית הש"ס נייבם ולא יגמור רק יערה בלבד או יפרש דקונה בהעראה דבהא בעלמא נמי קני אבל לקנות בהעראה בסתמא ואפי' גמר מנא לן. ואפשר דסובר הר"ן דאי ס"ד דלא קנה רק בהעראה ופירש מיד א"כ אין להתיר לכהן גדול לייבם דכיון דלא חזי רק להעראה בלבד ואינו ראוי להקמת זרע כלל לא הוי יבום ודוקא היכי דחזי לגמור ג"כ קונה בהעראה וצ"ע ומ"מ לדינא האמת כך דכיון דאמרינן הכא הטעם דעתו על גמר ביאה וביבם דלא בעינן דעתו ממילא קני בהעראה:

והנה התוס' הביאו בשם ר"ת דתחילת העראה קאמר ולפי דעתו סוף העראה קונה לכ"ע ולא ידעתי למה לא זכרו דעתו כלל אמנם לענין דינא דבריו תמוהין לפע"ד דהא פשיטא דלמ״ד העראה זו הכנסת עטרה אינו חייב בעריות עד שמכניס העטרה א"כ כיון דילפינן קיחה קיחה מעריות א"ם האיך ס"ד דהתחלת העראה קונה כיון דבהתחלת העראה לא מחייב בעריות ואנן העראה מעריות ילפינן ועמ"ש בסמוך:

(ו) אבל אם הערה כה כו' או שאמר וכו'. כ"כ הרא"ש והוא מדברי התוס' שכתבו ליישב הקושיא מהך דיבמות ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש כהרי"ף דמתרץ דהתם בביאה שאמר קידושין ולפי פירושו מבואר דאפי' העראה בלבד אינו קונה בקידושין דהא התם ע"כ בהעראה בלבד דאי בגמר ביאתו מה נפקא מינה בין ארוסה לנשואה דליורשה ולטמא לה ליכא גם הפרת נדרים לא שייך בין העראה לגמר ביאה דס"ס יכול להפר מחמת הגמר ביאה וע"כ שהערה בה ופירש ומ"מ דוקא לנשואין ולא לקידושין. אמנם מלשון הרמב"ם מסתמא דעתו על גמר ביאה משמע כדברי התוס'. לכן נראה לי דסובר הרמב"ם דתרווייהו צריכי דוודאי יש לתמוה אי ס"ד דעיקר כוונת בעל האיבעי' אי בסתמא דעתו על גמר ביאה או לא א"כ האיך קאמר נ"מ בכהן גדול לקדש בביאה הא כיון דאסור לקנות בגמר ביאה סתמא הוי כפי' בהעראה דהאיך נימא דעתו על גמר ביאה במה שאסור ומסתמא דעתו בהעראה. גם האיך קאמר נ"מ דקא קני בביאה הא יכול לקנות עכ"פ בהעראה ופי' וברור דבעל האיבעי' באמת שאל דאינו קונה כלל בהעראה ולא מהני פי' כלל רק הש"ס פשיט לה מסברא דקונה רק סתמא לא. ולפי זה הך שחולק הרי"ף בין ארוסה לנשואה מוכרח בס"ד דכהן גדול אסור א"כ ע"כ דס"ד דלא קני כלל בהעראה אפי' פי' א"כ קשיא ג"ש דקיחה קיחה ולמסקנא מוכח דפי' מהני ובהכי ניחא שלא זכר הרמב"ם בשום מקום דכהן גדול אין לקדש בביאה דהא לכאורה למסקנא העראה לא קני וא"כ אסור לו לקדש בביאה וע"כ דהיינו לס"ד דהעראה אינה בגדר לקנות כלל אבל למסקנא כהן גדול יכול לקדש בביאה דסתמו הוי כפי' כיון דאסור לקנות בגמר ביאה:

סימן לד. ברכת האירוסין ואם צריך עשרה ובו ד סעיפים:

סעיף א. כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח מברך (הוא או השליח) (טור) וי"א דאחר מברך (סמ"ג והגהות מיי') וכן נוהגין אקב"ו (א) על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין בא"י מקדש ישראל (וי"א נוסח הברכה בלשון אחר כי אומרים והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקידושין) (טור) (ב) וחותם בא"י מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין (כ"כ הרא"ש) וכן נוהגין במדינות אלו ואחר שיגמור הברכה יקדש:

סעיף ב. נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין ומכרך עליו תחלה ואח"כ מברך ברכה זו ואם אין שם יין או שכר מברך אותה בפני עצמה:

(א) על העריות. הר"ן והרא"ש הקשו מ"ש מאבר מן החי דאין מברכין על איסור ונראה דוודאי על שום לאו אין מברכין אבל כאן חוץ הלאו אמרה. תורה קדושים תהיו הוי פרושים מן העריות הרי שציונו בעשה לפרוש מן העריות והיינו לעשות התפעלות שלא נכשל בעריות וכמו שאמרו אי הוי נסיבנא בתליסר ה"א גירא בעינא דשיטנא והנשואין הם קיום לפרישות העריות ולכך מברכין בעת קידושין שציונו על העריות ולכך נושא אשה ולקיים הדבר שנצטווה לפרוש מן העריות כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

(ב) וחותם בש״ס אמרינן מאן דחתים דדמי לקידושא מאן דלא חתים דדמי לשאר מצות פירות וכדומה.