תפארת יעקב אבן העזר קידושין נד

סעיף ט (נא קדשה בכסף (עא פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דרונוח כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מחנה כמו וישא משאות) אח"כ (כו) אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קידושין אבל אם קרשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בה עלי' מתם בפני עדים צריכה נט (כה) שודאי בקל אשם קידושין:

הג"ה. וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ו) (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) ודוקא בכת"ג שכל אדס יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל (כו) במקום באיכא למיטעי צריך קידושין אתרים (תשו' מיי' סוף נשים) כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד':

(כב) קדשה בכסף. עב"ש שהשיג על הת"מ דפי' במטבע ובאמת לא הי' כוונת הת"מ לאפוקי כסף סתם דא"כ האיך כתב אבל בשוה כסף חיישינן מבואר דבכסף עצמו לא חיישינן רק בא לאפוקי מטבע נחושת וכדומה דאף דכאן אינו פרוטה יכול להיות דנחושת שוה במדי חצי שעורה כסף ומ"ש הב"ש דאין מקדשין כבר השגתי עליו לעיל דמעולם לא כחב המרדכי שאין לקדש במטבע:

(א פחות משוה פרוטה. במשנה פרק האיש מקדש איתא המקדש ב' נשים בפרוטה או אשה אתת בפחות משוה פרוטה אפי' שלת סבלונות אינה מקודשת והטור ומחבר לא זכרו המקדש ב' נשים בפרוטה רק מקדש אחת בפתות משוה פרוטה אבל הרמב"ם פ"ד מה"א הלכה כ' זכר תרווייהו ולא עוד אלא שזכר קודם פתות מפרוטה ואח"כ ב' נשים בפרוטה ונראה טעמם של הט"ו משום דבש"ס עבדינן צריכותא דשתי נשים מ"ד משום דנתן פרוטה טעי אבל פחות מפרוטה ידע דלא הוי קידושין ושלת סבלונות לשם קידושין קמש"ל דמ"מ לא הוי קידושין ולכך הט"ו לא זכרו רק פחות משוה פרוטה וכ"ש ב' נשים בפרוטה. אך יש להקשות כיון דבמשנה לא זו אף זו קתני למה זכרם הרמב"ם בהיפוך דהוי זו ואצ"ל זו ועכ"פ הי' לו לומר ואצ"ל מקדש ב' בפרוטה. לכן נראה דס"ל לרמב"ם דוודאי לא אפשר לומר שלא יהא שום צד רבותא בב' נשים מאשה אחת כלל דא"כ למה לי הך דב' נשים לא הי' לומר רק מקדש אשה בפחות משוה פרוטה ולא שייך לומר בכאן לא זו אף זו כלל דהיינו הך יומה צורך להך דב' כיון דבאחת סני. לכן ס"ל דוודאי בהך דב' נשים שמענו רבותא טובא דוודאי מיירי שנתן לאחח פרוטה שתתקדש זו וחבירחה וכיון דאין הקידושין מועילין ושלת סבלונות לה ס"ד שתתקדש בפרוטה שיש ת"י מאז דהא כל הפרוטה שלו היא דמעות חוזרין א"כ כיון ששלח לה סבלונות ס"ד שתתקדש בשוה פרוטה שת"י [ולכך נקטו במתניתין שוה פרוטה דקשה המציאות שמא שוה במדי רק משום דבפרוטה הוי מלוה משא"כ בשוה פרוטה הוי פקדון בידה ושפיר יכולה להתקדש בו] קמש"ל דלא מהני דעל דעת קידושין הראשונים שלא ולכך קשיא להו בש"ס כיון דבקידושי פרוטה לא מהני סבלונות כ"ש בפחות מפרוטה ומשני דיש סברא דפחות מפרוטה עדיף ותרווייהו צריכי ולכך הרמב"ם נקט תרווייהו להורות דגם בזה יש רבותא ולכך נקט להו בהיפוך ודו"ק [ומ"ש הרמב"ם פרוטה אפשר דאזיל לטעמי' דאם עדיין בעין לא איכפת לן מלוה כמבואר לעיל סי' וכ"ח או דסובר דמ"מ הוי רבותא דס"ד דעל דעת כן נחן שאם לא תתקדש עם האחרת תתקדש בלבדה ולכך שלח לה סבלונות ודו"ק]. עכ"פ נראה ברור שלא יפה עשו הטור ומחבר דהשמיטו הך דב' נשים דטובא איכא למשמע מינה כמו שביארנו:

(כד) אין חוששין. הב"י כתב דכן משמע מתוספתא דאפי' ספק אין כאן והוא חמוה דכך מוכת להדיא בש"ס דפריך למ"ד חוששין לסבלונות ממתניתין ש"מ דבחתניתין אינה מקודשת כלל רק מזה ראי' למה שכתבתי לעיל דכל היכי דקחני אינה מקודשת לגמרי הוא דאל"כ הוי לי' לשנויי כדמשני אהך דשמואל הא קידושי וודאי ולפי זה ע"כ צריך לפרש הך מתניתין דהתקדשי לי בתמרה דאינו מחקיים דהא קתני אינה מקודשת. ולפי זה ממילא מה שהקשו כאן ג"כ יש ליישב כך ואין צריך לוחר דקידשה בכסף דוקא. ושמעתי מי שכתב ליישב דהכא כיון דחשב דשוה פרוטה יש לוחר דלא רצה לקדש רק מה ששוה כאן והוא תמוה דהא פריך מינה דשמואל לרתב"ת ור"ת והתם יש לומר דחשב דהי' שוה פרוטה ולא רלה לקדש רק בפרוטה וע"כ דהא ליתא והנה הר"ן הקשה מ"ש מבעל דאמרינן אדם יודע ובעל לקידושין ודחק ליישב ובאמת המעיין בש"ס יראה דהך סברא פשיטא להו דיודע דאינן קידושין וכ"ש בקטן רק אף דידע מ"מ כיון דבלא"ה יש להבין אי ידע למה קדש וע"כ צריך לומר שהי' לו איזה צורך בקידושין דהיינו שיצא הקול שקידשה ולא יקפצו עלי' ב"א וכיוצא בזה א"כ על דמת כן שלח סבלונות משא"כ בעל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעילה גופא הוכתה דלקידושין בעל ודו"ק:

(כה) שוודאי בעל. עב"ש ועמ"ש לעיל סי' כ"ת דכוונת הרב שם דגם בהא בעינן בפני עדים דוקא דאי לא"ה אין חשש קידושין ולא דמי לעל חנאי דיש סברא לומר דמתל ומתקדשת בקידושין הראשונים ועוד הארכתי שם בענינים אלו ע"ש:

(כו) במקום דאיכא למיטעי. הד"מ הביא דברי המרדכי פ"ק דקידושין דאפי' טעה בוודאי מ"מ אין צריך קידושין אחרים והוא תמוה דהאיך יחלוק המרדכי מה דמבואר בש"ס הטעם דאדם יודע שאין קידושין כלום וכן מבואר מדברי הר"ן והרשב"א שהקשו מבעל דקטן לסבלונות ותרצו דיודע ואינו יודע ואי נימא דבבעל אפי' טעה לגמרי פשיטא דלק"ת וע"כ דלעולם בעינן שיודע דאינן קידושין או יודע ואינו יודע ולא בטעה לגמרי והמעיין במרדכי יראה דלא מוכח מידי ומיירי שנתברר דהוא כסף או נחושת קודם שבעל ואח"כ בעל ובזה כתב חדא דלא הוי קידושי טעות ואפי' הוי קידושי טעות כיון שבעל הוי קידושין והיינו אחר שנתברר שאינו זהב. גם בלא"ה יש לחלק דשם מיירי דהוא ידע רק האשה לא ידעה אבל אין צורך כנ"ל:

סימן לב. כיצד האשה מתקדשת בשטר ובו ד' סעיפים:

סעיף א. בשטר כיצד כותב לה על הנייר או (א) על החרם אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי (ב) ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותן לשם האשה המתקדשת כמו בגט (ג) ואם כתבו שלא לשמה (ד) אינה מקודשת ואינו כותבו אלא לדעתה ואם כתבו (ה) שלא לדעתה הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ב. אע"פ שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייד אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת:

(א) על החרם. בהלכות גיטין מבואר בכמה מקומות דאנן חיישינן לר"מ דע"ת כרתי ובעינן ע"ח ג"כ ולפ"ז אין לכתוב לכתחילה על דבר שיכול להזדייף וא"כ נראה דה"ה קידושין אין לכתוב על חרס כיון דכתבו התוס' דהיינו דוקא לר"א אבל לר"מ לא [ומ"ש שם דהך דכתובות אתיא כר"מ הוא מגומגם דפשיטא דאליבא דר"א ג"כ יכול לכתוב אתספא דהא באמת לא יהא לו ע"מ ובלי ע"מ לא יאומן. וצריך לומר דכוונתם דהך התם לר"מ ג"כ אתיא אבל הך דהכא אינו רק לר"א]