תפארת יעקב אבן העזר קידושין נב

ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה (יז) ויש מי שחולק בזה:

(טו) התקדשי לי באלו. הב"ש סוף ס"ק י"ד כתב בשם הש"ג דאפי' באלו אם אכלה קודם גמר הנתינה אין מצטרף ע"כ. והדבר תמוה דהא מפורש בש"ס מימרא דרבא דבאלו אפי' אכלה מדידה קא אכלה וע"כ קודם גמר נתינה דאחד גמר נתינה לכ"ע יכולה לאכלם בכל גוונא ונהי דפסק שם כת"ק דר"ש דלא בעי התקדשי התקדשי אבל באמר באלו לכ"ע כלל גמור הוא כמו שבועה שאין לכם בידי דאפי' לר"מ הוי כלל והוא תמוה לכאורה. אבל באמת דברי הש"ג נכונים והב"ש לא כוון יפה דכתב שם דדעתו דלא בעי התקדשי התקדשי דלא קיי"ל כר"ש ועל זה כתב דאינו כלל רק באומר התקדשי לי בכל החמרות שאתן לך ופשיטא דהא לא דמי להך דרבא דקאמר באלו דשאני הך דרבא שכבר גמר כל דבריו והראה לה כל הקידושין ולא הוסיף אח"כ כלום אבל כשאמר בכל התמרות שאתן לך ולא קצב מספר התמרים שיקדש אותה לא מהני רק שיתשב כלל אבל לא שאם אכלה ראשונה ראשונה שיצטרפו דהא קמייתא מלוה הוא דעדיין לא גמר דבריו כלל וכל תמרה שנותן הוא מוסיף עכשיו מה שלא זכרה מקודם כלל וכל שלא גמר הכל מקודם רק אח"כ הוי כמו בזו ובזו דלא מהני וזה ברור. ולפי זה מודה הש"ג דבאלו וודאי אפי' אכלה קודם גמר נתינה מקודשת ופשיטא דלא יחלוק על מימרא דרבא מפורשת בש"ס ומוסכמת בלי חולק. ונראה לי דכ"ע מודי להש"ג בהא דאין הפרש בין אמר בזו ובזו או כללה בכל התמרות שאתן לך דהואיל ולא אמר באלו לא נגמרו עדיין דבריו שהרי יכול לקדשה בשני תמרות ובמאה כפי חפצו אח"כ משא"כ באלו כנ"ל:

(טז) מצטרפות לשוה פרוטה. לכאורה נראה פשוט דכ"ש אם יש בקמייתא שוה פרוטה דמקודשת דלא הוי מלוה הואיל וגמר דבריו קודם דהא חזינן בש"ס דלא בעי באחרונה שוה פרוטה רק מחמת דהוי מלוה ובהא דלא הוי מלוה ומצטרפות כ"ש דמהני ביש בקמייתא שוה פרוטה ומה שלא זכרו הפוסקים הא מילתא לעיל לענין דלא בעי באחרונה שוה פרוטה דכ"ש הוא כיון דמצטרפות כולן אפי' אכלה כ"ש דמהני ביש בקמייתא שוה פרוטה:

אמנם כדי מעיינין בי' שפיר ליתא ודבר זה צע"ג והוא דוודאי יש לתמוה אי נימא דטעמא דמתניתין דלא מהני באוכלת להצטרף משום דהוי מלוה א"כ קשה חדא דפריך והא מלוה הוא הא בלא"ה קשה מ"ש שוה פרוטה מאינו שוה פרוטה ואי דבאמת כך הכוונה בש"ס ולכך מקשה בפשיטות אף דאיכא למ"ד מקודשת במלוה מ"מ קשה האיך לא זכרו הך סוגיא גבי מימרא דרב דשקיל וטרי במקדש במלוה ולמה לא זכרו הך משנה דמבואר בה דמקדש במלוה אינה מקודשת. ועוד דקאמר בתר הכי ש"מ מדר' אמי מקדש במלוה אינה מקודשת הא ממתניתין גופא מוכח וכן רש"י פי' מדקביל לאתקפתא והא מלוה הוא והא מוכרת לקבלה מכח מתניתין ואי משום דלא משני כרב ושמואל אפי' יסבור דאינה מקודשת הוי מצי לשנויי כך דרב ושמואל משני לה הכי אף דסובר רב אינה מקודשת במלוה וע"כ דלא ניחא לי' לפרש כך אוכלת איצטרך לי'. א"כ מבואר במשנה דאינה מקודשת במלוה דאל"כ למה לא יצטרפו. ועוד יש לתמוה במה שכתבו התוס' בד"ה אפי' בקמייתא דהקשו כיון דבתורת קידושין אתי לידה היכי הוי מלוה וכו'. ויש לתמוה דהוי להו להקשות בגופא דמתניתין אפי' אין שוה פרוטה רק בכלהו למה לא תתקדש הא לא הוי מלוה דקיבלה לקידושין. גם מה שתירצו לחלק הוא תמוה דחילוק זה מבואר בדברי רבא לקמן דמחלק בין באלו בין בזו ובזו דכאן גמר דבריו וכאן לא. גם יש לתמוה מה שסיימו איכא למימר דמלוה הן אצלה דמשמע דלא ברירא להו רק דיש לומר כך הא מוכרת לומר כן דהא בהדיא אמרינן מלוה הוא וכן במשנה קתני באוכלת אינה מקודשת בצירוף ע"כ משום דמלוה הוא כיון שלא גמר. גם יש להבין מה זה שהביאו פי' הקונטרס הא בהדיא מבואר בש"ס ואפי' בקמייתא והא מלוה הוא ואיזה פי' אתר יש לפרש דלא יקשה מהך דלאחר ל' עד שהביאו פי' הקונטרס והקשו לדבריו:

גם קשיא לי הא בהך ברייתא דקתני עשה שירים נזמים ואקדש אני לך דכבר גמר כל דבריו קודם כמ"ש הח"מ סי' כ"ת ס"ק כ"ז דלא כב"ח שם ועמ"ש שם ומ"מ אמרינן דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הוי מקדש במלוה דכל זמן שלא נגמרו הקידושין הוי מלוה. אלמא דלאו בגמר דבריו הדבר תלוי וא"כ הכא נמי מה בכך דאמר באלו וגמר דבריו כל כמה שלא גמר הנתינה ראוי שיהא מלוה. לכן ברור דעיקר טעמא דמתניתין דאינו מצטרף באוכלת לאו משום מקדש במלוה בלבד דאפי' אי מקדש במלוה מקודשת הכא גרע כיון דהמלוה היא פתות משוה פרוטה לא חשיב כלל דאינה יוצאה בדיינים א"כ אפי' למ"ד מקדש במלוה מקודשת היינו אם יש לו בידה מלוה פרוטה אבל פחות מפרוטה אפי' משלים לה עכשיו לפרוטה לא מהני דפחות מפרוטה שהי' מגיע לו הוי כמאן דליתא ולכך לא זכרו הך משנה בסוגיא דמקדש במלוה רק ביש שוה פרוטה בקמייתא הקשו והא מלוה הוא דהא תליא במקדש במלוה אבל לא הך דקתני במתניתין דאינו כנ"ל. ובהא הוא דמחלק רבא בין אמר באלו בין אמר בזו ובזו והיינו טעמא דכל שאמר באלו הרי קידשה בשוה פרוטה ובשעת גמר הנתינה היא מתחייבת לו בפרוטה שאם לא תתקדש בנתינה האחרונה מחוייבת אז להחזיר לו הכל א"כ כיון דחיוב הפרוטה בגמר נתינתו הוא ועל ידי הקידושין אין כאן חיוב רק הכל לקידושין ודידה אכלה ולא שייך לומר דמה שאכלה מעיקרא מלוה היא דכיון דלא הי' בו שוה פרוטה לא הוי שייך חיוב כלל רק החיוב נעשה בגמר נתינתו א"כ אמרינן דלא הי' כאן חיוב רק לקידושין הם והוי ממש כמו בשכירות למ"ד אינה רק לבסוף וכיון דלבסוף מתקדשת אמרינן דאין כאן חיוב רק לקידושין וה"ה הכא דפחות משוה פרוטה דמעיקרא לא מיקרי חיוב כיון דבלי נתינה אחרונה לא הי' יכול להוציא ממנה ואין נזקקין לה כלל ולא תשיב גזל כלל משא"כ אי אמר בזו ונתן לה ואכלה אף בגמר נתינתו אין כאן צירוף דקמא דאכלה לא מיחייבה כלל אף שהשלים לפרוטה יכולה להחזיר לו האחרון בלבד. ודוקא בנותן לחבירו שוה פרוטה בפעם אחת שאמר לו הריני נותן לך שוה פרוטה אף דמונה והולך וחבירו אוכל קמא קמא מ"מ כיון שזכר בפי' ליתן לו פרוטה בגמר נתינתו יכול לתבוע הכל אבל אי נותן לו רק פחות משוה פרוטה ואכל ואח"כ נתן לו מחדש שוה פרוטה לא מצטרפי כלל דאטו אם יזיק אדם לחבירו פעם אחת פחות משוה פרוטה שוב יתחייב לעולם בפחות משוה פרוטה שיצטרף וכל שמחזיר לו האחרון שלקח אינו יכול לתבוע ממנו הכל רק אם רוצה למסור לו באמת שוה פרוטה רק נותן לו מעט מעט בזה בנתינה אחרונה יכול לתבוע הכל וכל זה הוא דוקא לענין צירוף אבל אם יש בקמייתא שוה פרוטה ובאחרונה לא הא וודאי דמי ממש כמו בשכירות אי ישנה לשכירות מתתילה ועד סוף הוי מלוה א"כ הכא נמי אף שגמר דבריו מ"מ כיון שהקפיד שיהיו קידושין בהצטרפות הכל והרי קמייתא נעשה מלוה גמורה קודם שגמרו הקידושין ואחרונה אין שוה פרוטה והרי היא מתקדשת במלוה ואף דכבר גמר דבריו הא גם בשכירות גמר דבריו ומ"מ כיון שלא נגמרו הקידושין קמא קמא הוי מלוה ה"ה הכא כל שיש בקמא שוה פרוטה נעשה מלוה ואינה מקודשת אם אין באחרונה שוה פרוטה. והשתא ניחא כל מה שהקשינו לעיל בדברי התוס' דוודאי בהא דקתני במתניתין דאינן מצטרפין באוכלת לא קשיא להו מהך דלאחר ל' דבהא ידעו חילוק רבא דתליא בגמר דבריו לא בגמר הקידושין וכמו כן בהך דיש שוה פרוטה בקמייתא לולא פירש"י הי' מקום