תפארת יעקב אבן העזר קידושין נא

דקיי"ל כשמואל אין נ"מ. וכבר גמגם בב"ה לפרש דברי הרמ"ה דמודה דאינו וודאי. גם מה שפירש שם בסופו הוא תמוה ג"כ דהא דעת הרמ"ה מבואר כשמואל דפסק דממזר לא הוי רק תצא ע"ש בטור. גם מה שפי' בדבר המתקיים תמוה דלית לי' דהרמב"ם דסובר כדעת ר"י ודו"ק. ולדעתי נראה פשוט שיש ט"ס בטור בלשון הרמ"ה ובמקום שהי' שוה צריך להיות שלא הי' שוה וסובר דהך דכ"ת ה"ה להיפוך אבל הך דר"ח אין נ"מ דהלכה כשמואל וזה ברור לפע"ד דאל"כ דברי הרמ"ה מגומגמין מאוד ודו"ק היטב כי קצרתי:

סעיף ח. האומר לאשה (יב) התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחד מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת (יג) אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר ואם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כולן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק (יד) שאותן תמרים שאכלה הרי הן כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת שאין קידושין אלא בתמרה אחרונה:

(יב) התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בש"ס מוקמינן לה כר"ש אבל למאן דפליג עלי' אפי' בזו ובזו בעינן באחד מהן שוה פרוטה וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק דלא כר"ש ולמה פסק כאן דוקא התקדשי התקדשי ועב"ש שכתב דצ"ע לדינא וכן נראה מדברי הר"ן להדיא דהא בהא תליא. ולפע"ד דברי הרמב"ם ברורים דפשיטא דלא דמי כלל קידושין לשבועות דהכא אמרינן דבאמת התקדשי הראשון על הכל קאי רק הכוונה דכולהו חד קידושין הן ובכולהו מקודשת וכמו כן אי קמאי מלוה לא מהני דבכולהו קידשה אבל שם פשיטא דליכא למ"ד דשבועה אכולהו קאי והיינו דאי קיבל פקדון מאחד או מד' לא יתחייב כלום דלא נחלקו רק אי חייב חמש או אחת על כולם אבל וודאי דלא בעי לאחת כולהו דהא ולא לך ולא לך קאמר. והשתא שפיר ס"ל לר"מ דכל שפרט ולא לך ולא לך ולכל אחד מהם שהודה שקיבל פקדון חייב א"כ ממילא חייב על כל אחת ואחת משא"כ הכא דאמרינן דוודאי קידושין אכלהו קאי וחד בלא חברי' לא מהני רק בכלהו מתקדשת דלכך לא מהני בקמאי מלוה רק דהש"ס דייק דמתניתין ר"ש והוא דוודאי לר"מ דסובר דבשבועה לא בעינן שיזכיר שבועה לכל אחד א"כ לא שמענו מדבריו באופן שצריך להזכיר באיזה אופן הוי כהזכיר שבועה בפי' רק ר"י ור"א ור"ש דפליגי על ר"מ וסבירא להו אף דלכל אחד הוא מושבע מ"מ אינו חייב קרבן שבועה עד שיהא במשמע בדבריו שבועה לכל או"א וסובר ר"י דתליא בווין ור"א שבועה באחרונה ולר"ש שבועה לכל או"א. והשתא הכא בקידושין דלכ"ע בעינן שיזכיר לשון שיהא סובר דכל חדא קידושין בפני עצמו א"כ לר"י הי' די בווין דהא בווין הוי כמזכיר בפי' דהא סובר דבשבועה לא הוי פרט רק בווין ולר"א סגי בקידושין באחרונה ובמתניתין דלא מהני ווין רק התקדשי לכל אחת ואחת ש"מ דכר"ש הוא ובאמת מודה ר"מ לר"ש בזה דבגוונא דצריך שיזכיר פרט מפורש לא מהני רק בכהאי גוונא רק בשבועה נחלק כנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם בשבועות כר"מ דלא הוי כלל רק בשבועה שאין לכס בידי אבל כל שזכר ולא לך חייב אפי' לא זכר שבועה לכל או"א כנ"ל. ובקידושין דצריך שיזכיר הפרט מפורש כנ"ל בעינן התקדשי התקדשי רק לפי שלא נתבאר בדברי ר"מ במקום אחר דיכול להיות דסובר כר"י לכך לא זכר ת"ק דבקידושין לכ"ע תליא במחלוקת ר"י ור"ש ודוק היטב:

(יג) אלא מספק. במשנה איתא ואם לאו אינה מקודשת משמע לכאורה דאינה מקודשת כלל כמו בכל מקום דקתני אינה מקודשת. גם יש להבין למה לא מקשה מינה לשמואל דקשה לפרש כאן קידושי ספק. לכן נראה דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דמה דמשני הא בקידושי וודאי הכוונה דיודעין וודאי בכל מקום הראוי להוליכו דאינו שוה רק כך ושמואל מיירי באופן דלא ידעינן כמה שוה במקום אחר הראוי להוליכו לשם והשתא ממילא גם מהך משנה לא קשיא דמיירי בכהאי גוונא רק הרמב"ם דכבר זכר הך דינא דאי אינו מתקיים ליכא ספיקא ממילא מיירי הכא בפשיטות ולכך כתב דהוי ספק ואי ידוע דאינו שוה כבר זכר דבהא לית ספק:

איברא הא קשיא לי דלכאורה אפשר לומר דמהך מתניתין לא קשיא כלל כיון דחזינן דקאמר התקדשי התקדשי להקפיד שיהא קידושין בכל אחת ולא יצטרפו אחת לאחת א"כ כ"ש שהקפיד שלא יועיל מה ששוה במדי דא"כ לעולם מקודשת באחת בלי צירוף ובוודאי קשה לומר שהי' דעתו דבספק תהא מקודשת וכמו כן בהך סיפא דבזו ובזו ג"כ יש לומר כיון דהקפיד דכלהו יצטרפו לקידושין א"כ פשיטא דכוונתו דלא יועיל רק מה ששוה כאן וכן נראה לי לכאורה להוכיח מדברי הרמ"ה שהביא ר"י דכתב לחלק בין הפסיק וכתב בח"מ דלדידן דקיי"ל כשמואל אין נ"ח ע"ש. ויש להבין הא הרמ"ה ג"כ סובר כשמואל ולמה כתב דין זה ומזה נראה דסובר דכאן לא שייך הך דשמואל כנ"ל. אך יש לדחות ודברי הח"מ בלא"ה תמוהין דפשיטא דטובא איכא נפקותא דמהך דשמואל אינו רק דרבנן ולא ממזר אבל אי הפסיק בכאן הוי ספק מגורשת מדאורייתא והולד ספק ממזר ומ"מ צ"ע כי לשון המשנה יורה דאין כאן ספק קידושין כלל ולכך לא מקשי מינה בש"ס לשמואל וצ"ע:

(יד) שאותן תמרים שאכלה. עב"ש בשם ר"י ודבריו תמוהין כי לא כתב ר"י בשם הרמ"ה רק אהא דאמרינן דקמייתא מלוה היא דאי הפסיק לא הוי מלוה ומקודשת בקמייתא בלבד שמא חזר ומדברי הב"ש מבואר דהי' כוונתו בהך דכולן מצטרפין לפרוטה דאי הפסיק אין מצטרפין ובעינן שוה פרוטה באחת והוא תמוה דאפי' אי חזר מ"מ מצטרפין דהא בזו ובזו קאמר ואי חזר הוסיף דגם בזה יהא קידושין ולא בפני עצמן כיון דלא קאמר התקדשי התקדשי ולא כתב הרמ"ה רק בסיפא דבהפסיק לא אמרינן קמייתא מלוה היא:

אמנם בגוף דברי הרמ"ה יש לי לדון דלפי דבריו מאי פריך בש"ס אהא דאמרינן ואפי' בקמייתא עד שאמרו הרי שלחן והרי בשר וכו' ור' אמי פי' עד שיהא באחרונה וכו' בפשיטות הוי מצי לפרושי שאמר תכ"ד וחיישינן לאימלוכי והשתא באוכלת אינן מצטרפין רק ביש באחת שוה פרוטה ואפי' בקמייתא מהני. ומזה הי' נראה לכאורה ראי' להב"ש דכל שיש לחוש דחזר אפי' לא אכלה אין מצטרפין דיש לומר דחזר מקידושין ראשונים לגמרי ומקדש מחדש בזו וא"כ לא מצי מוקי משנה בהכי דלמה בלא אכלה יצטרפו אבל באמת הא ליתא דמשמע לי' לרמ"ה הא דקתני במתניתין אינה מקודשת עד שיהא באחרונה לא מבעי' אי הפי' אינה מקודשת וודאי רק ספק א"כ ע"כ אי יש באחרונה הוי וודאי ובאמת מכח אימלוכי אינו רק ספק ואפי' אי נפרש אינה מקודשת לגמרי מ"מ משמע דאי יש באחרונה מקודשת לגמרי. ומה שכתב בח"מ דלדידן אין נ"מ ליתא דהא הרמ"ה סובר כשמואל רק נ"מ דהולד ממזר כנ"ל:

סעיף ו. אם אמר לה (טו) התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה (טז) מצטרפות לשוה פרוטה ביון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום אם כן מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קידושין כא לידה ומדידי' קא אבלה וח"ה אם אמר בזו