תפארת יעקב אבן העזר קידושין ה

קאמר או למלאכה ובתרופתי ג"כ מבעי' לן כך ופשוט מברייתא דביהודא מקודשת שכן קורין שם ושם באותו מקום הוא לשון קידושין ודאי לא בעלמא וע"ז כתב הרא"ש דה"מ דבעינן דוקא שיהא באותו מקום לשון קידושין ודאי רק בהנך דמספקא לן אי הוי לשון קידושין מצד עצמותן אז בעינן שיהא לשון קידושין באותו מקום אבל בהנך דברירא לן שהן לשון קידושין מצד עצמותן אין משגיחין כלל במקום דאפי' במקום דל"ה לשון קידושין ודאי ואין רגילין בו ח"מ כיון דהוא לשון קידושין ודאי והוא אמר לה כך מקודשת דדוקא בדידה שפיר קאמרינן מנא ידעה דהיא לאו כלום אמרה וכיון שאין לשון ברור באותו מקום מנא ידעה אבל הוא שנתן לה קידושין ואמר לה לשון זה פשיטא דידע דהוא לשון קידושין דטפי הוי לשון קידושין מלמלאכה והאיך יאמר למלאכה נתכוון ולא לקידושין דאטו לישנא דמלאכה הוא באותו מקום ומה שהקשה הגר"א וז"ל וליתא דידיעת האיש מאן דכר שמי' ורצה להגיה ברא"ש כוונה דבש"ס לא קאמר רק מנא ידעה ודבריו תמוהין לפענ"ד דאדרבא כל הספק בש"ס באיש הוא רק ששאלו מה נפ"מ לו יהא דלקידושין קאמר האשה לא ידעה והוצרך להמציא מציאות דאשה ידעה ושפיר מספקא לן בדידי' והרא"ש קאי בפי' בדידי' דהא עלה שאמרו ביהודא מקודשת שכן קורין והיינו בדידי' דבדידי' הי' הספק ועלה קאמר דבלישנא ברירא לא משגחינן בדידי' רק כל שאמר לשון הברור בעצמותו דהוי לשון קידושין אף שאין רגילין במקום הזה לומר כך הוי קידושין ושאני תרופתי דל"ה לישנא ברירא לכך בעינן שכן קורין וז"ב וכן הוא להדיא דעת הטור והוא לשון המחבר כי מה שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום נתכוון לדין, תרופתי המוזכר בש"ס דביהודא מקודשת אף דבעצמותו אינו לשון קידושין וודאי והיינו דבאותו מקום הוי לשון קידושין ומעיקרא זכר אותן שהם בעצמותן לשון קידושין ובזה ל"ב שיהא לשון קידושין וודאי באותו מקים רק שבא להוסיף אפי' לשון שאינו לשון קידושין בעצמותו רק המקום גורם מהני ומה שאמר ובלבד קאי באמת על הכל דנהי דבלשונות שהן בעצמותן לשון קידושין לא בעינן שיהיו רגילין בו באותו מקום היינו מצידו אבל האשה שאינה אומרת כלום מה בכך דהוי לשון קידושין בעצמותו מנא ידעה וע"ב בעינן שתבין שהוא לשון קידושין או מדבר אמנם הך הבנה באשה אינו תלוי בנאמנות דילה רק שיהא ניכר מצד הלשון בעצמותו ולפי ענין האשה וחכמתה נוכל לשער אם הבינה ואם לפי דעתינו אינה מבינה אפי' אומרת שמבינה אין משגיחין רק להחמיר עלי' דשתד"א וכן להיפוך וכל זה ברור ומה שהק' מהרי"ט דלמה נאמין לבעל יותר ממנה לק"מ דבעל שאמר גרשתי את אשתי לא מהימן לכ"ע רק להבא ולא למפרע וכ"ש שלא נאמן לומר שלא הי' אשתו כלל וכיון שאמר בפי' לשון זה שהוא לשון קידושין ודאי איך יאמר למלאכה כוון ולא ידע ואם לא ידע שהוא לשון קידושין מה שהוא באמת איך ידע למלאכה משא"כ אשה שלא אמרה כלום מעצמינו אמרי' מנא ידעה ועוד יתבאר בסמוך בס"ד בזה:

(ה) מדבר עמה. עב"ש בשם הכ"מ ובאמת כי קושי' מהרי"ט אינה קושיא לפי מה שאבאר לקמן בס"ד אבל מ"מ בעיקר דברי הרמב"ם נראה פשוט דמה שאמר שרצתה הכוונה לאפוקי שהי' מדבר עמה והיא לא רצתה לשמוע דבריו כלל ולא הטתה אזנה לדבריו כלל וכ"ש כשמחתה בפי' אז לא מהני האי דיבור כלל אבל הכוונה מדבר עמה כדרך המדברים זה עם זה אף שעדיין לא גמרו העסק ביניהם כיון שלא הרחיקה הדברים ושמעה לדבריו או שהשיבה לו באותו ענין דברים כדרך המדברים זה עם זה אז מהני מדבר עמה וכוונת הרמב"ם שרצתה באותן הדברים. לדבר עמו לא כשלא בקשה לשמוע להטות אוזן לדבריו לא מיקרי מדבר עמה מה שהוא דיבר בלתי רצונה וז"ב ועוד דהאיך יעלה על הדעת שאם אמרה הן ונתרצו בקידושין ממש שיהא מי שסובר הואיל והפסיקו מ"מ לא ידעה דהאיך שייך מנא ידעה במה שכבר התרצו שניהם וגמרו ביניהם שיקדשה וברור דלא נתכוון הרמב"ם רק כמ"ש:

(ו) י"א דלא בעינן וכו' מענין לענין. כן כתב הרשב"א בחידושיו אלא שבסופו הוקשה לו מה שאמרו דברי רב הונא אמר שמואל בחר הכי ע"ש ובאמת שיש להביא לכאורה ראי' ברורה לדבריו דאי ס"ד בענין לענין ג"כ מודה ר"י רק בעסוקין ממש פליגי א"כ בהא פשיטא שאין להקשות מנא ידעה דהא על הך קושיא משני מענין לענין א"כ מה זה שהקשו לעיל אי באינו מדבר מנא ידעה ואי במדבר הלכה כר"י וקשה הא בענין לענין מודה ר"י דצריך לפרש ובהא לא שייך מנא ידעה ומ"מ כיון דצריך לפרש שפיר מבעי' לי' אי הוי פירוש יפה או לא וע"כ דאי הלכה כר"י בכל גוונא הוי קידושין כל דלא שייך מנא ידעה ומבואר כדעת הרשב"א אך יש ליישב קושיא זו כמו שאבאר לקמן בס"ד:

אבל מ"מ ממה דקשיא לי' להרשב"א נראה לי ראי' לדבריו והוא דיש להבין דשם בתר דקאמר הלכה כר' הונא ואמר לי' ר' יימר לרב אשי ואלא הא דאמר וכו' כל שאינו יודע בטיב גיטין לא יהא לו עסק אי לא שמיע לי' הא דר"ה ה"נ אמר לי' ה"נ ויש להבין מ"ש הך דינא טפי מכל הדינים ומאי מספקא לי' בהא ועוד קשה כיון דכבר שמעינן מדברי ר' יהודא אמר שמואל והוא דעסוקין באותו ענין א"כ מבואר דהלכה כר"י ולמה לן הך דר"ה אמר שמואל ובוודאי אפילו שמיע לי' הך דר"ה א"ש צריך לידע בהכרת הך דריא"ש א"כ מה צורך להך דר"ה א"ש ולפי הנ"ל ניחא דכיון דקאמר דהנך תנאי פליגו בדר"י ור"י כמו שפי' הרשב"א א"כ ר"י באין עסוקין קאמר דיו א"כ מדברי ר"י א"ש הוי ס"ד דהלכה כר"י ובעינן פסוקין דוקא ועסיקין ממש קאמר קמש"ל ר"ה א"ש דהלכה כר"י א"כ ע"כ עסוקין מענין לענין קאמר ולא בעי עסוקין ממש דהוא לר' יהודא ובאמת הלכה כר"י ובהא גופא נסתפק ר' יימר אי לא סגי בהך דר"י אמר שמואל או דסגי וקאמר לי' דבאמת לא סגי בהכי ודו"ק:

(ז) דלא בעינן. נראה לי דהמרדכי לטעמי' דסגי לי' בענין לענין והיינו דכל דלא שייך לומר מנא ידעה סובר ר"י דיו א"כ במדברים לפני' ג"כ פשיטא דלא שייך מנא ידעה א"כ ממילא דיו ויש ראי' לזה כגוונא דראי' הנ"ל דאי ס"ד דאפילו ידעה סובר ר"י צריך לפרש כל שלא דיבר עמה ממש א"כ לוקמא הנך בעי' שלא דיבר עמה רק לפני' ולא שייך מנא ידעה ומ"מ צריך לפרש וע"כ דכל דידעה שוב אין צריך לפרש אבל להנך פוסקים דאפילו ידעה כגון מענין לענין מ"מ צריך לפרש כל שלא דיבר באותו ענין ממש אף דבפי' אמרו בש"ס דגם מענין לענין ידעה א"כ ממילא כל שלא דיבר עמה אין כאן מעלה רק דידעה בלבד וזה לא מהני להך דעה רק מדבר עמה ממש באותו ענין הוי כפל לשון קידושין כנ"ל ומ"מ מאתר שכתבתי דנראין דברי הרשב"א בהנ"ל א"כ ה"ה הכא:

סעיף ב. אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי (ת) הרי את לקוחתי מקודשת:

הג"ה. אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר"ן והמ"מ) (ט) אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כוון לשם קדושין (ב"י בשם הרא"ש):

(ח) הרי את לקוחתי וכו' אם הכינה דבריו או שדכרו תחילה וכו'. משמע דבתרווייהו הוי וודאי מקודשת בלקוחתי ולפע"ד צ"ע בזה דוודאי מה שאמרו בש"ס דהספק אי לקידושין קאמר או למלאכה הכוונה דילמא אינו לשון קידושין כלל רק למלאכה אבל כל שהי' במשמע תרווייהו לא הי' לנו מקום להסתפק במדבר דלא גרע משחק וראוי שיתגלה על ידי הדיבור דלשון קידושין קאמר וע"כ דהספק שאינו במשמע לשון קידושין כלל ולפי זה כיון דע"כ מה דמבעי' לן בלקוחתי