תפארת יעקב אבן העזר קידושין מט

צריכי שומא הוי להו לחלוק דלמר מקודשת ולמר לא ומה יועיל שומא עכשיו ולזה סובר הרמב"ם דהכוונה דרב יוסף סובר צריכי שומא דכל שלא שמו אותם אינה מקודשת עד שישומו ואז תהא מקודשת ורבה סובר דלא צריכי שומא ואי פליגי בכל דהו פשיטא דאתי שפיר לישנא דרבה ג"כ דלא צריך שומא כלל אלא אפי' אי פליגי בחמשין מ"מ כל דלא נתברר דלא שוה חמשין מקודשת אפי' לא שמו כלל דמסתמא שווין והיינו דקאמר מעיקרא בלא שוה לכ"ע אינה מקודשת רק בלא נתברר דלא שוה נחלקו דלרבה לא בעי שומא ולר"י בעי שומא אבל אי נימא דשומא לא מהני אפי' שתתקדש משעת שומא אי אפשר לפרש כלל לשון זה צריכי שומא דהא כיון דכבר קדיש מאי יועיל שומא וזה ברור לפע"ד:

סעיף ב. י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן (ד) ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה ג' זוז צריכה שומא ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן:

הג"ה. ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחושת אעפ"י שאין דרך לקדש בכך (ה) חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקידושין) ואפי' אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחושת אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשו' מיי' סוף הלכות נשים) ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח) (ו) גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשו' הרשב"א):

(ד) ופעמים טועים בהן הרבה. דעת הרמב"ם כפי, מה שהבינו דעתו לחלק דוקא בדבר שהאשה מחמדתן לא בעי שומא ולא בשאר דברים. והנה נפל האי דינא בבירא לשיטה זו לידע מהו שהאשה מחמדתן שהרי הרב כתב וכיוצא בהם אבל לפע"ד ברור שלא נתכוון הרב לדבר זה כלל וכמעט כל הסוגיא מוקשה לסברא זו דפריך מעגל ועבד והתם לא מיירי בשיראי כלל אבל הדבר ברור לפע"ד שבא הרב לומר בלשון רבותא והיינו דיש להבין ללישנא קמא דפליגי בחמשין וסמכה דעתה דמ"ט דר"י דהאיך נימא דלא סמכה דעתה דהא קיבלה אותם לזה סובר דכיון דשיראי הן שמחמדתן קיבלה אותם אבל מ"מ לא סמכה דעתה שהם שווין רק מחמת חימוד קבלתם ולא גמרה ומקנה תדע שמה שכתב הרב ששוה נ' זוז ע"כ לרבותא קאמר אף שלא כתב אפילו והיינו דקמש"ל דאפי' ללישנא קמא הלכה כרבה ולכך קאמר דאפי' שיראי הלכה כרבה דבהא עיקר טעמי' דר"י דחולק בלישנא קמא משום דמחמדתן קבלתם בלא שומא אבל לא סמכה דעתה קמש"ל דמ"מ לא בעי שומא ולפי זה צריך לומר דהנך ראיות דמביא ר"י ללישנא בתרא הוא דבעי קין דללישנא קמא אין ראי' דתיקשי לי' הא התם אינן שיראי ודו"ק:

(ה) חיישינן לקידושין. אפי' פי' ששוה נ' זוז הוי ספק דיש לחוש להי"מ שכתבו התוס' דמה שאמרו והלכתא שיראי לא בעי שומא לאו לאפוקי טבעת שיש בה אבן רק דלא נימא הלכה כל"ב ורק בכל דהו הלכה כרבה קמש"ל דאפי' בשוה חמשין הלכה כרבה. גם לולא דברי הפוסקים הי' נראה לפע"ד דלא איפסקא הלכתא רק בשיראי דכיון שהן שווין פרוטה שהוא שיעור שנתנה תורה לקידושין בוודאי והוי קיץ שוב לא בעינן קצבה למעלה אבל כל היכי שאין שוה פרוטה קצובה בעי שומא והיינו כדי לסלק הוכחת ר"י מהנך ברייתות דלפי חילוק זה אין ראי' כלל אבל כל הפוסקים לא פירשו כן אף דלדעתי הוא דבר נכון ומיושב מה שאמרו שיראי לא צריכי שומא וכך הוי להו ומר קידושין אין צריכין שומא:

(ו) גם נוהגין לכסות פני הכלות. עב"ש שהביא מה שנסתפק הר"ן אי יכולה לומר לדידי שוה ונראה לי כיון שאמרו אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אף דהאשה רוצה מ"מ בטלה דעתה א"כ בהא נמי כיון דכל שאר הנשים מקפידין שלא להתקדש בפחות מפרוטה לא מהני ואפי' להפוסקים שפירשו שם באופן אחר עכ"פ לא פליגי בהא. גם לפי מה שפירשתי לעיל בשם הר"ן מילתא דשמואל מהאי טעמא ש"מ דוקא אי שוה במדי מהני זה ולא בלא"ה וזה ברור. ומה שכתב הב"ש בשם המרדכי דאין מקדשין במטבע הוא תמוה דמדברי המרדכי מוכת להיפוך והאיך יכתוב המרדכי נגד המשנה והש"ס דמקדשין בדינר ע"ש דהקשה דרך קושיא ואין להאריך ועוד יש לי דברים בדברי הר"ן בשם הרמב"ם בענין חמש סלעים של פדיון אלא שאין כאן מקומו להאריך:

סעיף ג. קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה (ז) הרי זו מקודשת מספק (ח) שמא דכר זה שוה פרוטה במקום אחד וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק (ט) שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה:

(ז) הרי זו מקודשת מספק. נראה לי דהיינו דוקא אם קידשה בדבר שאינו ידוע בבירור בעת קידושין שאינו שוה פרוטה אבל אם ידוע בבירור שאינו שוה פרוטה והיא לא נתרצית בפי' לקידושין רק שתקה אף דבעלמא אמרינן שתיקה כהודאה בהא לא שייך לומר כן דלכך שתקה דלא איכפת לה כיון שאינו שוה פרוטה כמו שפירש"י בהך דציפתא דאסא ומשום חשש שמא שוה פרוטה במדי כבר אמרו שם אטו כלהו נשי דינא גמירי ומשמע התם דמהאי טעמא אפי' ספק קידושין לא הוי והיינו כיון שלא נתברר לעדים בבירור שהיא מרוצה ומשחיקתה אין ראי' כאן דלא איכפת לה רק בגוונא דאינו ידוע תיכף שאינו שוה פרוטה בהא שתיקחה כהודאה ואפי' נתברר שאינו שוה פרוטה הוי ספק קידושין שמא שוה במדי ולכך מקשה מעובדא דר"ש ב"ח ור"ח דכיון דהם היו מעיינין בה אי שוה פרוטה אף היא לא הי' לה לשתוק ומה שהקשו לשמואל ממשנה דתנן בשוה פרוטה ולא אוקמה בכה"ג לק"מ דמ"מ כיון דקתני בשוה פרוטה נושמע וודאי דפחות משוה פרוטה אפי' אינו ידוע כמו שוה פרוטה אינה מקודשת או כמו שכתב מהרי"ק ליישב דעת הרמב"ם בדבר שאינו מתקיים]:

ואשר הביאני לזה הוא מה שראיתי בירושלמי פרק האשה שנפלו ובמסכת פאה שהקשו דלמה תשיב הפקר לעניים בהדי מקולי ב"ש דהא הוי חומר לבע"ה ותשני אינו חומר לבע"ה דמדעתו הוא מפקיר ואף דעכשיו מסתמא חוזר בו כיון דהפקר הי' מדעתו אינו חומר. והשתא תיקשי האיך חשיב הכא מקולי ב"ש וחומרא לב"ה הא קידושין ג"כ מדעתה הן ולא הוי חומר. ועוד קשיא לי הא במסכת עדיות חשיב שוה דינר ג"כ וקשה הא מ"מ צריך גם עכ"פ לב"ש בפחות משוה דינר שמא שוה במדי. ודוחק לומר דשוה פרוטה ושוה דינר בכדי נקטא ועיקר בפרוטה ודינר. גס קשיא לי מה שהקשו התוס' הא בקיבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא ע"ש שדחקו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל דוודאי היכי שנתרצית האשה בפי' לקידושין אין כאן חומר וקל כלל כמו בהך דהפקר רק החומר וקל אינו רק בגוונא שנתקדשה בפחות משוה דינר בוודאי ושתקה דלב"ש דקידושין בדינר ממילא לא נתרצית כלל להתקדש