תפארת יעקב אבן העזר קידושין מו

במקום דסמכה דעתה אבל במקום דלא סמכה דעתה לא מהני חדא דכיון דלא סמכה דעתה אמרינן דרך דחי' אמרה ועוד דכל דלא סמכה דעתה לא חשיבה הנאה להתקדש ולא דמי לערב דהתם קיבל אחר הנאה בוודאי והיא נהנית בקבלתו משא"כ כאן כל דלא סמכה דעתה הרי לא קיבל שום אדם הנאה והיא לא נהנית דלא סמכה דעתה ולכך מבעי' לן בחצר של שניהם אי סמכה דעתה כנ"ל ברור בכוונת התוס' ולפי זה מה שזכרו בשם התוס' דאפי' לחיקה לא מהני לא נתבאר כלל בתוס' ולא נתכוונו התוס' לזה כלל כמו שביארנו. ולפי זה הך סוגי' דסלע יתפרש באופן אחד עם הך סוגיא דכלב ועני דוודאי לא מיירי שתתקדש במנה רק בהנאה של מנה כדמוכח בש"ס שם להדיא והכא נמי כך הכוונה ולפי זה בחצר של שניהם ג"כ כל שאמרה לו שיזרוק לה קידושין שם וזרק לה מקודשת בהנאה שתקבלם אח"כ והוי ספק אי סמכה דעתה ויפה פסק הרמב"ם דחצר של שניהם הוי ספק ולא נחלק כלל עם התוס' כמו שביארנו רק ה"מ בזרק מדעתה דאז נתרצית להתקדש בהנאה שיזרוק לה והיא תוכה בהם אח"כ אבל בלי דעתה לא מהני דאין רצונה להתקדש רק במנה לגמרי וכל זה ברור לפע"ד. ויש לי לפרש עוד סוגית הש"ס הנ"ל באופן מסכים לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ויתבאר בסמוך בס"ד:

(יז) וי"א דוקא בייחדה לו הסלע. זהו מה שכתב הטור בשם הרמ"ה ונראה לי שלמד הרמ"ה דבר זה דקשיא לי' מאי קמש"ל בסלע שאינה שלה דאינה מקודשת לזה סובר דקמש"ל אפי' הניח על שלה כל שלא ייחדה לו ומזה מוכת דלא ס"ל כהרא"ש דקמש"ל אפי' לתוך חיקה. גם בלא"ה מבואר מתוך דברי הרמ"ה דאינו מפרש כהרא"ש דלהרא"ש מיירי דאין הסלע קונה לה כלל וכן להתוס' דאל"כ פשיטא דאי אפשר לפרש סלע שלה שזרק לחיקה דמה צורך לחיקה כיון דעל הסלע גופא מקודשת וע"כ דבאמת לא נתן לחיקה א"כ מה הקשו על רש"י הא בהא גם הם מודים דקונה מטעם חצר וע"כ דהם מפרשים שאין הסלע קונה כלל ולהרמ"ה דהסלע קונה כמבואר בדבריו להדיא ע"כ דאינו מפרש כהרא"ש רק כפירש"י א"כ מאיזה צד נימא דסובר דלחיקה לא מהני וזה ברור לפע"ד. אמנם בדינו של הרמ"ה בוודאי יש לומר דמודים התוס' והרא"ש בהך גוונא שלא זרק לחיקה כלל והסלע קונה לה בוודאי בלא ייחדה יש לומר דלדחי' אמרה ובייחדה הסלע קינה אבל בהך גוונא דהרא"ש שאין הסלע קונה רק בזריקה לחיקה תליא מילתא נראה פשוט דה"מ באין שם סלע שלה כלל אז בוודאי לדחי' אמרה הילכך אפי' זרק לחיקה ואמר התקדשי לי ושתקה לא מהני כיון שגילתה דעתה דאינה רוצה בקידושין אבל בלא ייחדה ויש שם סלע שלה דלא מהני שתתקדש בהנחתו על הסלע שאין כאן ריצוי על הקידושין בבירור אבל מ"מ אם זרק לה ואמר התקדשי לי ושתקה כיון שלא גילתה דעתה שאינה חפצה הואיל ויש שם סלע שלה מהני שתיקתה אפי' לא ייחדה רק בנתן בידה ולא אמר לה כלום או זרק לה ולא אמר כלום בזה יש לומר דלא מהני בלא ייחדה. לכן דברי הטור צ"ע שהעתיק דברי הרמ"ה עם דברי התוס' והרא"ש כאחד ואין ענין זה לזה תדא דהתוס' מיירי שאין הסלע קינה והרמ"ה מיירי דהסלע קונה ולהתוס' לא שייך חילוק הרמ"ה כנ"ל. ואפשר דלכך כתב הטור וזרק לחיקה בשתיקה דהיינו שלא אמר כלום אבל אמר התקדשי לי אף היכי דגילתה דעתה בפי' לא מהני התקדשי בזריקה לחיקה כמ"ש הב"ש אבל מ"מ בלא ייחדה לו הסלע מהני זה כנ"ל:

סעיף י. התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת (יח) (וגם זה מיירי שנתנו אח"כ בחיקה) (טור):

(יח) וגם זה מיירי. כבר ביארנו דהרא"ש לא נתכוון כלל לפרש הך דכלב ועני בזרק לחיקה דבהא מוכח בש"ס להדיא דמטעם הנאת אכילת הכלב או העני אתינן עלה רק דכוונתו להך דתנם לפלוני דבהא אפי' נתנם לחיקה אינה מקודשת דכיון דנתכוונה להשטות אינו מועיל הזריקה לחיקה:

סעיף יא. התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לכלב זה אם הי' הכלב שלה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם היה רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקודשת:

הג"ה. וגם זה מיירי בכה"ג שנתן אח"כ בחיקה (טור בשם התוס') (יט) אמרה היא מתחילה תן ככר לכלב או תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך י"א דדינו כאמרה תן דינר לפלוני (טור בשם י"א) וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ט סעיף ב' ויש להחמיר בדבר (טור):

(יט) אמרה היא מתחילה. זהו מדברי הרא"ש ומשמע מדבריו דבתן לעני לכ"ע מהני כשאמרה היא מחתילה, ולפע"ד גם בהא אינו רק חומרא דלא דמי לערב כלל דעל פי דיבורו יהיב לי' ובלא"ה לא וכן באדם חשוב בעינן שאינו רגיל לקבל בלא"ה וא"כ לעני כיון שצריך ליתן לו בלא"ה אין ראי' דעל פי דיבורה נתן לה ולא חשיב הנאה וכן מוכח בש"ס להדיא דלהרא"ש ע"כ צריך לומר דלכך בעני לא מהני משום שהוא התחיל ולדחות אמרה א"כ למה צריך ליתן טעם כי היכי דמחייבנא בי' אנא וכו' הא בלא"ה יש לומר דלדחות היתה כוונתה כמו תנם לפלוני ולכלב וע"כ דהכא לאו מתורת דחי' אתינן עלה רק דאין זו הנאה חשיבה להתקדש וצ"ע, והנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דבתן על הסלע לא מהני מדין ערב כיון שלא הוציא מרשותו ובזרוק לים מהני ע"ש שהקשה מהך דהשואל ותירץ כן. ולפי דבריו יש לי לפרש סוגית הש"ס ולא קשה קושית התוס' כלל ואתי שפיר הכל כמו שאבאר והוא דהא דקאמר תנס על הסלע אינה מקודשת קמש"ל דס"ד שתהא מקודשת מדין ערב אפי' לא קיבלה קמש"ל כיון שלא הוציא דבר מרשותו לרשות אחר לא מהני כהך דהשואל שהביא הר"ן ואם הי' חצר שלה מקודשת כיון שהוציא מרשותו לרשותה על פי דיבורה מקודשת בההוא הנאה מדין ערב ואפי' אין החצר קונה לה כלל (וכ"ש לפי מה שהוכחתי דאין חצר קונה בקידושין כלל רק בעומדת שם] ובעי בחצר של שניהם אי נימא דחשיב כאילו הוציא מרשותו לרשות אחר כיון דהוציא מרשות השייך לו בלבד לרשות שניהם או כיון דעדיין אגיד גבי' ג"כ אינה מקודשת מדין ערב. וכן הך סוגיא דתן לעני ג"כ מתפרשת כך הכל בהנאה מדין ערב וקמש"ל כיון דהוא מחייב ליתן לעני או להצילה מנשיכת כלב לא מהני להיות מקודשת מדין ערב דאינו רק בדבר שאינו מחוייב בה ועושה על פי רצונה בלבד כנ"ל ברור. ולפי זה כל הני ספיקא שנסתפק הרא"ש מבוארין הם בש"ס להדיא ומהאי טעמא אתינן עלה ואין חילוק בין התחיל הוא להתחילה היא רק הכל תלוי בסלע שלה וכלב שלה כמו שאמרו בש"ס ובעני אינה מקודשת כלל אפי' סמוך אצלה כנ"ל. והנה מהרא"ש מבואר דבתנם על הסלע ג"כ מסתפק וברמב"ן דסובר דמקודשת מדין ערב מבואר דמ"מ בתן על הסלע לא כהך דהשואל ע"ש בר"ן מ"ש בשמו ודו"ק היטב בכל הנ"ל. ודע דאף דבלתי ספק בכל אלה וכיוצא בזה שומעין להחמיר ולא להקל מ"ח לא מנעתי מלגלות דעתי בענינים אלו אף שהם סותרין דברי הפוסקים לפי שיוצא מכלל דברינו בקצת דברים להחמיר ג"כ:

סימן לא. שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה ואם צריך שומא ובו ט' סעיפים:

סעיף א. אין מקדשין בפחות משוה פרוטה (א) ומיהו אם קדשה בחפץ סתם (ב) אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפי' אם אמר