תפארת יעקב אבן העזר קידושין מד

לפלוני ונתנו להם לחם (יג) אע"פ שאמר לה התקדשי לי במנח שנתתי להם (יד) אינה מקודשת אכל אם אמרה (טו) שיקבלום לי מקודשת אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם:

(יב) תנהו לאבא עב"ש ס"ק י"ג ודבריו מגומגמים דוודאי באמרה היא תחילה תן לפלוני ולא זכרה קידושין אין בלשון הזה לשון קידושין כלל רק כוונת התוס' להיפוך דלא ס"ד דהכא מטעם משטה אתינן עלה א"כ כיון דהוא הקדים לומר התקדשי לי לא בעינן בדברי' שתאמר ואקדש אני לך לכך משמע להו דדמי להתם. והנה יש להסתפק בכוונת התוס' אי ס"ל דכל שהקדים הוא תחילה אפי' אמרה בסי'. ואקדש אני לך לא מהני דמשטית בו או דוקא אם אמרה תנם לפלוני סתם אבל באמרה בפי' ואקדש אני לך מהני כמו התם. ולכאורה הי' נראה כסברא ראשונה דאי דעת התוס' לחלק בין אמרה ואקדש אני לך או לא א"כ לק"מ דהכא שאני דלא אמרה כך וכן תירץ הרשב"א באמת וע"כ רס"ל דהכא אפי' אמרה ואקדש אני לך לא מהני ומדברי הרא"ש ז"ל שכתב להוכיח דתנם על הסלע יש בו מדין ערב מדלא קאמר באמרה היא תן מנה על הסלע ואקדש אני לך משמע דוקא באמרה האשה תחילה אבל אם אמר הוא תחילה והיא משיבה אפי' השיבה תנם על הסלע ואקדש אני לך כל שלא הי' סלע שלה הכוונה שאינה חפצה בקידושין ומשחקת בו דאל"כ הוי לי' לומר בפשיטות דהוי לי' לומר רבותא אפי' השיבה ואקדש אני לך דליכא למימר לשתוק מ"מ אינה מקודשת דלא דמי לערב וע"כ דבאמת כל שהתחיל הוא תחילה לעולם אמרינן לשתוק אפי' אמרה ואקדש אני לך ולכך לא הקשה רק דהוי לי' לאשמעינן בהתחילה אשה תחילה:

אך באמת נראה לפע"ד דהא ליתא ולהיפוך יש להוכיח דוודאי יש לתמוה ברא"ש דכתב מקודם דכל שאמרה תנם על הסלע גילתה דעתה שאינה חפצה בקידושין ואפי' נתן לחיקה לא מהני [וסתר פירש"י דמתורת קנין אתינן עלה והיינו דקמש"ל בסלע שאינו שלה. גם אינו מובן האבעי' בחצר של שניהם לפירושי] והשתא תיקשי מאי קשיא לי' דהוי לי' לומר באמרה היא תן מנה על הסלע ואקדש אני לך דבהא כיון דאין הכוונה דאינה חפצה בקידושין רק דמדינא בהא ליכא דין ערב א"כ עכ"פ כיון שלא גילתה דעתה שאינה חפצה בקידושין מהני בזרק למיקה ושתקה א"כ איצטרך לומר בכהאי גוונא דגילתה דעתה דאינה חפצה בקידושין דבהא אפי' לתוך חיקה לא מהני והוא תמוה לכאורה וע"כ דכוונת הרא"ש להקשות דלמה משמיענו באופן שהתחיל הוא ומשום שאינה חפצה בקידושין דמשמע דאי היתה חפצה מקודשת מדין ערב והוי לי' לאשמעינן בהתחילה האשה דאינה מקודשת מדין ערב כלל בזה ועל זה מתרץ דהואיל דמעיקרא מיירי בענין דאינה מקודשת מכח דהתחיל הוא והיא אינה חפצה נקט הכא ג"כ הך רבותא ולכך לא הקשה הרא"ש דהוי לי' לומר שהשיבה ואקדש אני לך דכל דמיירי בהתחיל הוא טפי משמיענו אפי' נתן לתוך חיקה ומכח שאינה מפצה ומדין ערב לא שייך למיתני בהתחיל הוא רק דקשיא לי' דהוי לי' לומר בהתחילה האשה ולהשמיענו דלית בזה דין ערב כנ"ל. ויהי' איך שיהי' כוונת הרא"ש נראה פשוט דכוונת התוס' דכל שאמרה ואקדש אני לך מהני אפי' התחיל הוא רק בקושיא לא ס"ד דהכא משום משטה א"כ כיון שהוא אמר התקדשי לי מה צורך לאמירתה ואקדש אני לך וע"כ משום דלא קיבלה כלום וקשיא הא לא בעינן קבלה כמו בהך דרבא וכיון שתירצו דהכא משום משטה כתבו האמת דלא שייך משטה רק בהתחיל הוא ושם לא שייך משטה כלל רק דמ"מ בעינן ואקדש אני לך דכיון דהתחילה האשה אם לא תאמר לשון קידושין במה יודע שדעתה להתקדש וזה ברור לפע"ד וכן משמע ממה שסיימו התוס' ואינה חוששת וזה לא שייך באומרת ואקדש אני לך:

אמנם בעיקר קושית התוס' אף שגם רש"י פי' כן להדיא [וצ"ע שהתוס' הקשו דרך קושיא ותירץ מה שרש"י פי' כן להדיא במקומו ולא זכרו דבריו כלל] אבל מדברי הרמב"ם ז"ל יש לי ללמוד דהך טעמא דהכא לאו משום משטה כלל רק דהך תנם לפלוני אינו לשון מתנה כלל כמו תנם על הסלע רק נתינה בעלמא ולא פירשה אי מחנה או נתינה בלבד והיא תקבלם מהם והתם בהך דרבא לא אתי רק לאשמעינן דבכהאי גוונא מקודשת וחשיב הנאה ומיירי דאמרה בפי' שתתן לו במתנה וכן פי' הרמב"ם להדיא שם תן מנה לפלוני מתנה ולכך מקודשת מדין ערב והיינו דאמרינן בש"ס דאבא ואביך דמיקרבא דעתה גבייהו ס"ד דוודאי למתנה כיוונה קמש"ל מבואר דעיקר הטעם דלא הי' כוונתה מחנה רק נתינה לידם והיא תקבל מהם הילכך אינה מקודשת עד שיגיע הממון לידה אבל אם פרשה שיקבלום לי דעשתה שליחות לקבל עבורה מקודשת כשהגיע לידם מתורת שליחות אבל בלא פירשה לא נעשו שלוחים ולא נתקדשה רק כשיגיע לידה ותתרצה אז בקידושין וזה ברור בדעת הרמב"ם ולכך לא זכר הרמב"ם בכאן מחנה כמו שזכר בהך דרבא והיינו דכל עיקר הטעם כאן שלא פירשה שיתנם למתנה ולכך באבא ואביך ס"ד דסתמא למתנה נתכוונה ולפי זה ממילא אפי' אמרה ואקדש אני לך לא מהני כיון שאין הטעם משום משטה כלל כמו שביארנו ועי' עוד בסמוך בזה:

(יג) אעפ"י שאמר וכו'. לשון הטור וכתב ב"י שדבר פשוט הוא ובאמת נראה דס"ד דהכוונה בברייתא דהא בהך דרבא פירש"י להדיא וכן הרמב"ם דבעת נתינה יאמר הרי את מקודשת בהנאת מתנה שנתתי על פיך א"כ כאן כיון דמעיקרא אמר התקדשי לי במנה והיא אמרה תנם לאבא א"כ אין הקידושין רק בהנאת מתנה דהוא שוה פרוטה וכדומה א"כ צריך שיאמר לה שנית שתתקדש בהנאת מתנה דהיא לא קיבלה המנה שתתקדש במנה אבל כל שאמר לה שנית בעת נתינה שתתקדש שפיר מהני כהך דרבא ולק"מ קושית התוס'. ובאמת יש לתמוה לכאורה על התוס' ורש"י בזה אבל באמת מדקאמר באבא ואביך דס"ד במתנה יהביחי' ניהלי' וקשה מה בכך הא מ"מ במנה קידשה ואי דמכתה נותנת להם היא לא זכתה עדיין כלל וע"כ דמ"מ כיון שאמר מעיקרא שתתקדש לו כל שנתנה באמת במתנה הוי סגי במאמרו קודם דלא גרע ממדבר בעסק קידושין דמהני בלא פי' וע"כ דמכת השטאה אתינן עלה א"כ לא מהני מה שיאמר לה שנית בעת נתינה וזה ברור:

ובהכי ניחא ג"כ מה שיש לתמוה לכאורה על התוס' ופוסקים שהקשו מהך דרבא דתן מנה לפלוני מהני דהא לכאורה לא קשיא ולא מידי דהתם כיון שאמרה תן מנה לפלוני בוודאי הכוונה שהוא יתן מתנה מצידו ובזה תתקדש לא שתתקדש במנה רק בהנאת מתנה אבל כאן שאמר לה התקדשי לי במנה יש לומר דבאמת דעתה להתקדש במנה במושלם כמאמרו רק ציותה עליו ליתן המנה לאבי' והיינו מצידה שהיא נותנת לאבא ואביו ולכך לא מהני דמנה אין כאן מתנה אין כאן שלא זכתה במנה כלל להתקדש בהם והיא במנה דעתה להתקרש וזה פשוט ונכון לכאורה. ולפי הנ"ל ניחא דמדקאמר דס"ד אבא ואביך מקודשת טפי דבמתנה יהבה להם וקשה מה בכך הא במנה נתרצית להתקדש ולא זכתה בהם ואין הפרש בזה בין אבא ואביך לאינש דעלמא. אך יש לדקדק אי הכרת זה מהש"ס הוי הכרת תיקשי בתוס' למה להו להקשות מהך דרבא הא בהך גופא מוכרת דמתקדשת במתנה לאחר מדקאמר באבא ואביך דס"ר להתקדש מכת מתנה וע"כ דמהא אין ראי' דיש לומר דהכוונה כך דאי קתני פלוני הוי ס"ד דלכך פלוני אינה מקודשת משום דלא כיוונה למתנה כלל אבל אבא ואביך דכיוונה למתנה מקודשת קמש"ל דמ"מ אינה מקודשת דלא מהני מתנה כיון דהוא לא קיבלה כלום והיינו דקשיא להו דמוכת מרבא דיכולה להתקדש במתנה לאתר אפי' לא קיבלה כלום:

ומעתה ממילא אני אומר דלק"מ קושית התוס' כמ"ש מקודם חדא מכת דלא קאמר בהנאת מתנה ובש"ס