תפארת יעקב אבן העזר קידושין מג

סעיף נ. היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם (ה) וזרק לה קדושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק:

(ה) וזרק לה קידושי' מדעתה. לפי מה שכתבתי לעיל דלכ"ע לא מהני בזה רצונה להתקדש רק שתאמר בפי' שיזרוק לה דהוי כעשתה לתצרה שלית ולפי זה הכא נמי צריך לומר דהכוונה מדעתה שכך נתרצית לזרוק לה. ולפי זה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם ויתבאר לקמן בס"ד כי שם עיקר מקומו ודברי האחרונים שם לא נתבררו לי ויתבאר שם:

סעיף ד. היתה עומדת בסימטא (ופי' שביל של יחיד) (ו) או בצדי רשות הרבים (ז) וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקרם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:

(ו) או בצדי ר"ה. כבר ביארתי בארוכה בסי' קל"ט ענין זה לדעת הרמב"ם ושם מבואר מה שאמרו שם לגיטין אמרו ולא לדבר אתר דאין ד"א קונין בקידושין ובעלמא בר"ה רק בגט בלבד. ומה שאמרו וכן לקידושין דוקא בקנין דאורייתא משום ויצאה והיתה ולא במה שתקנו משום תקנת עגונות ושם הארכתי בזה ע"ש ותלמוד לכאן:

(ז) וזרקם לתוך ד' אמותי'. עת"מ וב"ש דלדעת רבינו ירוחם הוי קידושין דרבנן כמו מעמד שלשתן ולפע"ד לא דמי דשאני מעמד שלשתן דבאמת לא הגיע לידה דבר רק חוב על פלוני הילכך נהי דחייבו חכמים להחזיר החוב לה אבל מ"מ לא קנתה בקנין גמור כמו מן התורה להתקדש קידושי תורה דמשום תקנה די שתוכל להוציאם מפלוני לא שנחשוב כאילו ישנו בידה כמו בקנין דאורייתא אבל במה שזכתה מתורת תצר וד"א דהם שלה לא יחלוק שום אדם דכיון דזכתה בהם אין לך הנאה גדולה מזה והרי הגיע הנאה לידה שאין להוציא ממנה כנ"ל:

סעיף ח. היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת (ח) קרוב לה הרי זו מקודשת מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה זהו קרוב לו. היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור זהו מחצה למחצה:

(ח) קרוב לה. עח"מ ס"ק ז' ועמ"ש בסי' קל"ט שם ביארתי בארוכה דעת הרמב"ם והוכחתי דקנין השמירה הוא קנין דאורייתא ושייך בקידושין מכת ויצאה והיתה ע"ש שהארכתי ושם מבואר ג"כ דברי התוס' במה שכתבו בפי' שניהם אין יכולין לשמור הכל מבואר שם ואין צורך לכפול הדברים ומה שכתבו בענין ספק קרוב לה יתבאר בס"ד בסי' מ"ז כי שם מקומו:

סעיף ו. זרק לה קידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינה (ט) אלא אישתקה יש מי שאומר שאינו בלום (י) כיון דלא ארצאי מעיקרא לאיקדושי ליה:

(ט) אלא אישתקה. הב"ח פי' שנערה בגדי' כי היכי דלא תיקשי מהג"ה דלקמן סי' מ"ב ובח"מ סי' מ"ב כתב דבאמת פליגי והרב זוכה שטרא לבי תרי. ולדעתי לק"מ לפי מה שביארתי לעיל סי' כ"ת דברי הרמ"ה דוודאי כי שהלכה עם הקידושין הוי כעשתה מעשה ומהני שתיקה כהודאה רק סברת הרמ"ה דכיון דהיא לא עשתה כלום שום מעשה רק הוא זרק לתוך חיקה לכך לא מהני שתיקתה וכל שלא הלכה ממקום זה אפי' ניעור הבגדים לא בעינן אבל אם הלכה עם הקידושין למקום אתר מהני שתיקה. כן ביארתי שם בראיות. ולפי זה יפה כתב הרב סי' מ"ב דצריך שתזרוק הקידושין דכיון שלא זרקה ועיכבתם לעצמה בוודאי מהני שתיקה אפי' לא עשתה מעשה בעת שהגיע לידה דהא בפקדון לא אמרינן דלא הוי קידושין רק משום אי שדיתינהו מחייבה ולא משום דלא עשתה מעשה וע"כ דמה שם בידה ואינה משליכתם הוי כמעשה רק דברי הרמ"ה שזרק לתוך חיקה כל שהיא עומדת במקום זה ולא הלכה והקידושין מונחים לא מהני שתיקתה אבל עמדה והלכה עם הקידושין מקודשת כנ"ל:

(י) כיון דלא ארצאי מעיקרא לאיקדושי לי'. עח"מ דמזה ראי' דלא בעינן ריצוי על הזריקה ולפעד"נ דלא מוכח מידי דשאני הכא דזרק לחיקה דהוי כנתן לידה אבל לתצרה שפיר יש לומר דבעינן שתתרצה לזרוק לה דאז נעשה החצר שלית אבל בלא"ה בשביל ריצוי הקידושין אינו נעשה שליח דאפי' נתרצית בקידושין אני אומר שמא חזרה בה וכן מכל המקומות שהוכיח דלא בעינן ריצוי על הזריקה לא מוכת רק בחיקה ולא בחצרה שהוא מטעם שליחות כמ"ש לעיל ס"ק ב':

סעיף ז. אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת (יא) ואין צ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין (וע"ל סי מ"ב סעיף א'):

(יא) ואין צ"ל אם זרקתו בפניו. דעת הב"ח בזרקתו לתוך ד' אמותי' או קרוב לה הוי קידושין ואני תמה דא"כ מה ס"ד להקשות בש"ס הא שדיתי קמי' הוי קידושין הא פשיטא דבזרקתו לאור כ"ע מודים אפי' האור קרוב לה או בתוך ד' שלה אינה מקודשת דמאי נפקא מינה בזרקתו לאור למי הי' האור קרוב א"כ בכהאי גוונא שדיתי קמי' לא מהני וע"כ דמשמע להו דכל שזרקה הוי כאמרה לא בעינא וכן מבואר בפירש"י שפי' שדיתי קמי' למקום שאינו אבד ונתכוון דלא נימא דהכוונה קמי' דווקא א"כ מאי קושיא הא לאור לא בעינן קמי' ומזה הוכיח לפרש דקמי' לאו דוקא רק לאפוקי דבר האבד וזה ברור. ומ"מ נראה לי שאם היו עומדים ברשות שאינה של שניהם או בר"ה וזרקה לרשותה בהא אפשר דברי הב"ח נכונים דיש לומר שזרקה אותם לרשותה שיהיו שלה אבל בעומדין ברשותה כל שזרקתם לא הוי קידושין כדמוכח בש"ס כמו שהוכחתי:

ודע דמה שאמרו נטלתו אין הכוונה דקודם נתינה אמר והיא קיבלה דבהא וודאי לא מהני זריקה אפי' תכ"ד בקידושין כיון שקיבלה ושרפה לקידושין ולא עדיף הוכחה מזריקה מאי אמרה בפי' שאיני רוצה לא מהני חזרה תכ"ד רק הכא מיירי שנתן לתוך ידה ובעת נתינה אמר לה וזרקתה תיכף כנ"ל ברור והב"י הקשה על מה שהשמיט הרמב"ם היכי דשדיתינהו קמי' ונוסח משובשת נזדמנה לו והנוסחא האמתית וזרקתו לפניו או לים וכן הוא ברמב"ם לפנינו ולק"מ. ולפי זה לא נזכר ברמב"ם דבעינן שתזרוק לים בפניו ומ"מ נראה פשוט דבעינן בפניו ולא חש לזכרו כיון דע"כ שזרקה תכ"ד א"כ בוודאי הי' בפניו וכן פירש"י להדיא:

סעיף ח. אמר לה התקדשי לי במנה אמרה (יב) תנחו לאבא או לאביך או