תפארת יעקב אבן העזר קידושין מב

(א) אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה. עב"ש בשם רש״ך אם אמר טלי קדושך מעל גבי קרקע אי הוי קידושין ונראה לפע"ד דזה תלוי ממש בדין קידושין במחובר לקרקע. ולפי זה לפי מה שפסקו האחרונים בפשיטות לחלק בין קידושי כסף לשטר דקידושי כסף כשרים במחובר ושטר פסול במחובר מהך סוגיא דפ"ק דקידושין מילתא דאיתא בקידושין לא קתני ופירש"י דכאיב ויצאה והיתה א"כ כיון דקידושי שטר דמיין לגט א"כ כמו דגבי גט טלי גיטך מעל גבי קרקע פסול ה"ה בקידושין אבל בקידושי כסף כמו דכשר במחובר כמו כן טלי מעל גבי קרקע ועמ"ש בזה ברס"י כ"ז ומ"ש עוד בסי' ל"ב בס"ד:

(ב) אלא כיון שרצתה לזרוק לה. עח"מ וב"ש וסיים הב"ש דאם אמרה תן בידי וזרק לה לא הוי:

קידושין ונראה דוקא בזרק לחצרה אבל בזרק לידה יש להסתפק אי קפדה שלא יזרוק לארץ או דקפדה שלא יתנם דרך זריקה כלל רק מיד ליד לכן בזה מודה הט"ז דהוי ספק כנ"ל. אמנם בעיקר הך דינא יש לי לדקדק דהא גבי גט פרק הזורק אמרינן דבעינן שתעמוד בחצרה דשליחות דגט מכח ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דגט חוב הוא וכתבו הרשב"א והר"ן שם דאפי' מחזרת להתגרש לא מהני דשמא חזרה בה רק צריך שתאמר תזכה לי חצרי דאז מהני מתורת שליחות. והשתא תיקשי נהי דקידושין מדעתה הם מ"מ פשיטא דלאו מלתא פסיקתא הוא דהנך קידושין זכות הם לה דהא פשיטא דאי לא ניחא לה הוי חוב. [חדע דקא חשיב מקולי כ"ש במה שאינה ותקדשת בפרוטה] וא"כ אפי' ניחא לה להתקדש מ"מ וכי בשביל זה יעשה החצר שליח דילמא חזרה בה דנאסרת אכ"ע וא"כ למה לא בעינן שתאמר תזכה לי חצרי. וגם יוציאה ג"כ משמע החם דעכ"פ צריך שיאמר זכתה לי שדי וא"כ כ"ש בקידושין דוודאי בעינן עכ"פ שתעשה שלית לחצרה כפי' שתאמר תזכה לי חצרי לכן נראה לי דאפשר דמהאי טעמא כתבו כיון שרצתה לזרוק לה קידושי' דכיון שנתרצית בזריקת הקידושין הרי היא כמו שעשתה בפי' לאותו מקום שלית אבל אם אמרה קדשני סתם כיון דלא שוותי' לחצר שליח ובכל רגע יש לומר דחזרה בה לא הוי קידושין אמנם אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי:

הוי אפשר דמהני ג"כ אלא דבזה נראה דלדעת הר"ן פרק הזורק צריך שיקדשנה שנית כיון דמעיקרא לא נתקדשה ואח"כ הרי אינו עושה שום דבר שתתקדש מעתה ובאמירתה בלבד לא מיקדשה ועכ"פ דברי הב"ח נכונים בזה ולא מטעמי' רק מטעם הנ"ל כמו שביארנו ועי' עוד בסמוך:

(ג) או לתוך חצרה. עח"מ וב"ש דלדעת הטור בעינן משתמר לדעתה ובלא משתמר לדעתה הוי ספק קידושין ומדברי כולם מבואר דעכ"פ במשתמר לדעתה בוודאי סגי ולא בעינן עומדת בצד חצרה כמו בגט דגט שאני דחוב הוא לה. ולפע"ד דבר זה צ"ע והוא דלא דמי קידושין למחנה כלל דדוקא מתנה בלי דעת הנותן כלל הוי זכות מצד עצמותו שנותנין לו מחנה אבל קידושין כיון דבלי דעתה ליכא למ"ד שיקבל שלית קידושין אפי' נחרצית אח"כ דאין הקידושין ביציתן זכות לה דהא נאסרה על כל העולם ופעמים הרבה שאינה חפצה בו לכמה טעמים רק כשנתרצתה להתקדש הוי זכות א"כ כיון דגבי גט לא מהני ריצוי שלה דשמא חזרה בה ולא הוי גט כלל מהאי טעמא ה"ה בקידושין לא מהני רק בעומדת שם מטעם יד כיון שמתרצית [דבע"כ לא הוי יד דאפי' נתן לידה בע"כ לא מהני] ואף דכתבו הרשב"א והר"ן פרק הזורק דגם בגט מהני כשאומרת אח"כ תזכה לי חצרי מ"מ כבר ביארתי בסי' קל"ט בראי' ברורה מירושלמי ריש פ"ק דגיטין דכל שאין הענין זכות מצד עצמותו לא שייך שיעשה החצר שלית שזה שאמר חצר משום שליחות אף דאינו בר שליחות כלל ואומר לעץ הוי שליחי רק גזירת הכתוב הוא דנעשה שליח וה"מ אם יכול להעשות שליח מצד עצמותו אבל אם מצד עצמותו אינו שליח רק שהבעלים יעשוהו שליח בהא וודאי חצר לאו בר שליחות הוא על פי ציווי הבעלים הילכך גבי מתנה ומציאה שהענין בעצמותו זכות בלי דעת הבעלים נעשה החצר שליח מצד עצמו אבל כל היכי שאינו זכות רק מחמת רצונם של בעלים ואז בעינן שיעשו הבעלים שלית בפי' כמו שלית קבלה בגט ובקידושין בהא וודאי מכת עשיית הבעלים לשליח חצר לאו בר שליחות הוא דאל"כ תיקשי מאי מבעי' לי' בירושלמי אם צריך לומר בפ"נ כיון דמצד ידה לא מהני רק משום שליחות והרי השליא בת"ל פשיטא דצריך לומר בפ"נ וע"כ משום ידה מיירי ואליבא דר' אושעי' ע"ש היטב שהארכתי בזה:

גם הראי' שהביא הרשב"א דהא בס"ד חצר משום שליחות א"כ ע"כ מדעתה ומ"מ פליג מ"ד דבעי עומדת בצד ביתה ש"מ דלא מהני רצון שלה. ומה שדחה הרשב"א דהוי שליח הבאה הוא תמוה לפע"ד דהא בזרקה לחצר מתגרשת ובשליח קבלה מיירי ע"ש. הן אמת דבהא יש לתמוה דבלא"ה לק"מ דוודאי בס"ד הוי ס"ל דחצר מטעם שליחות איתרבאי ואפי' בע"כ דרב אשי הוא דאסיק פ"ק דמציעא דמסתברא בגט כיון דבע"כ אינו מכח שליתות אבל הך סוגיא דגיטין דמיירי לס"ד התם דלא כרב אשי וודאי ס"ד דבע"כ נעשה שליח וכן משמע מצריכותא דעביד ריש פרק הזורק דלעולם חצר מהני אפי' בע"כ לכ"ע אבל מ"מ לפי מאי דמסיק פ"ק דמציעא בוודאי קידושין וגיטין שווין הן דלא מהני בהו חצר מטעה שליחות כיון שאין הענין בעצמותו זכות רק ברצון הבעלים כמו שביארנו. ויש לי עוד ראי' לזה מדלא קא חשיב בהדי ג' דרכים דשווי גיטין לעבדים אופן זריקת הגט ואפי' למ"ד דזכות לעבד מ"מ הא קא חשיב לר"מ ארבעה א"כ הוי לי' לחשוב חמשה ומשכחת חצר בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו וע"כ כמו דמשני בש"ס על מחובר משום דאיתא בקידושין הכא נמי איתא בקידושין אבל אי נימא דקידושין שוה למתנה הוי לי' למיחשבי' ודו"ק. לכן נראה דאפי' משתמר לדעתה כל שלא עמדה שם יש להתיישב בזה למעשה וצ"ע ועמ"ש בסי' קל"ט באורך בזה:

סעיף ב. היתה עומדת ברשות הבעל צרי שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה:

הג"ה. (ד) השאיל לה הבעל מקום בחצרו דינו כמו לענין גירושין (וע"ל סי' קל"ט סעיף י"א):

(ד) השאיל לה הבעל מקום בחצרו דינו כמו לענין גירושין ועי' לקמן סי' קל"ט סי"א. הטור העתיק בכאן דין הפיסלא המוזכר בש"ס ריש הזורק ולקמן סי' קל"ט והוא תמוה לפע"ד דהא דאמרינן התם תרי מקומות לא מושלי אינשי ולא אמרינן דבאמת הפיסלא הוא המקום שהשאיל דכיון דבעינן עומדת בצד חצרה וכיון שאין האשה על הפיסלא לכך לא מהני אבל אי לא פליג רשותא לנפשי' חשיב כעומדת שם דהכל אחד] אבל בקידושין דלכ"ע לא בעינן שתעמוד שם בחצרה א"כ מה בכך דתרי לא מושלי כיון דלא ייחד לה מקום כל היכי דנפל הוא המקום שהשאיל. וביותר אני תמה על הרב בהג"ה דמשמע מדבריו דדינו שוה לגירושין בסי' קל"ט והרי התם מבואר דעת הרמב"ם דבעינן שיפול תוך ד' דוקא ע"ש ופי' ה"ה משום דבעינן שתעמוד בחצרה א"כ בקידושין לא שייך זה ומ"מ דברי הטור אפשר ליישב דכיון דסובר דבעינן משתמר לדעתה דוקא אפי' גבי קידושין א"כ כל היכי דאושלה מקום בחצרו בכהאי גוונא לא הוי משתמר לדעתה ולכך בעינן שתעמוד שם בדוקא כמו גבי גט. ואפשר דלכך השמיט הב"י דבר זה בש"ע משום דחולק על הטור דלא בעינן משתמר דהוא נגד אביו הרא"ש א"כ ממילא כל הך סוגיא אין שייכות לכאן אבל דברי הרב צ"ע ותמהני על הב"ש וח"מ שלא העירו בזה כלום ומ"מ לפי מה שהוכחתי לעיל דקידושין וגט שווין א"כ העיקר כהרב: