תפארת יעקב אבן העזר קידושין מא

מקודשת לי בו ואמרה השקני (או תן) והשקה אותה אינה מקודשת שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת:

(כה) אם אמרה הן. הב"י פקפק על זה דלמה לא מהני שתיקה והד"מ כתב דמדברי הרא"ש משמע דשתיקה לא מהני מדקאמר דמהני שתיקה באמר לה בעת נתינה הרי את מקודשת לי ש"מ דבהך דמעיקרא לא ובאמת לא מוכח ואדרבא יש לומר מדמהני שתיקה בהא מעיקרא נמי מהני שתיקה רק כל שאמרה הבה מיהבה צריך לומר מחדש הרי את וכו' שיועיל שתיקתה וכ"כ בתשובת ב"י להדיא. אמנם בעיקר הדין לא ידעתי האיך יועיל שתיקה דע"כ לא אמרינן שתיקה כהודאה רק דבהודאה זו מתקדשת ונגמרו הקידושין אבל כאן מעיקרא ששאל לה ועדיין לא נתן איזה הודאה יש כאן כיון דאפי' אמרה הן בפי' לא היתה מקודשת עדיין הילכך בתר הכי כשנתן לה ולא אמר כלום לא חשיב כמדבר בעסקי קידושין ולא פי' כיון דהיא לא דיברה כלום מעסקי קידושין ושתיקה כהודאה לא אמרינן בזה שתהא חשיבה כאילו היתה היא מדברת. ולפי זה יש לדחות הראי' שהביא הרשב"א בחידושיו מהך דורשכי דשתיקה מהני דהתם יש לומר דבעת נתינה לידה שאל לה כך והיא קיבלה ושתקה וכן משמע בש"ס דקאמר שקלה ואישתקה משמע דבעת נתינה אמר לה כך א"כ אי אמרה אז הן היתה מקודשת תיכף לכך שתיקה הוי כהודאה אבל כאן דאח"כ נתן מה ששתקה על השאלה קודם נתינה לא חשיב הודאה כיון דאפי' בהן לא היתה מקודשת אז כנ"ל ועיין לקמן:

(כו) תן לי וכו'. ואם אמרה תן לי ואתקדש לך משמע מכל הפוסקים דוודאי מקודשת דלא גרע מאמרה הן אבל מדברי התוס' שם יש להוכיח לכאורה דאפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת דכתבו שם לחלק בין הך דהכא לתן מנה לפלוני דהכא שאמרה מעיקרא שיתן לה בלי קידושין אדעתא דאמרה קודם מחכוונת משא"כ התם. ולפי זה מבואר דאפי' אמרה ואקדש אני לך ס"ל דהכא אינה מקודשת דאל"כ בלא"ה לק"מ דהתם מבואר דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך. איברא יש לתמוה למה לא חילקו כמו שחילקו (ד"ת ע"ב) בד"ה תנם בין התחיל הוא להתחילה היא ומשום משטה תדע דלא הקשו על הבה מיהבה וע"כ משום משטה וצ"ל דלא משמע להו דהב הוי השטאה רק הטעם הואיל והוא לא החליט קידושין רק דרך שאלה אינה מקודשת באמירתה וכה"ג כתב הרשב"א ואהא קשיא להו דהתם אפי' לא קיבלה כלום מקודשת באמירתה ועל זה תירצו דהטעם הכא דנתכוונה למה שאמרה מעיקרא. ולפי זה כל היכי דפירשה ואקדש אני לך בוודאי לכ"ע בין בהב בין בהבה מיהבה מקודשת והא דמשמע להו דעדיף הב מתן לפלוני היינו דהכא עכ"פ נתן הוא לה וקיבלה קידושין ושם אין כאן לא אמירה דידי' ולא קבלה דידה ומ"מ מהני וכ"ש הכא כנ"ל:

(כז) וקיבלה מקודשת. עי' ב"ש ונראה לי דכוונת הרב לפי הלשון שהעתיק הר"ן דעת הרשב"א נראה לכאורה שלא נחלק הרשב"א רק באמרה לו שנית הב או הבה מיהבה דאפי' אמר בשעת נתינה סובר הרשב"א דלא מהני אבל לדעה הראשונה שהביא הר"ן מהני בהכי כמבואר בר"ן ובהא נחלק הרשב"א אבל באמר שנית הרי את בשעת נתינה ושתקה לכאורה אין טעם כלל שלא תהא מקודשת דהא שתיקה כהודאה וטעם הרשב"א לא שייך בזה כלל דדוחק לומר דלפי שאמרה מעיקרא הב קודם נתינה גילתה בזה דעתה בפי' דאינה רוצית בקידושין מדלא השיבה הן על שאלתו כמ"ש הרשב"א ולכך לא מהני בתר הכי שתיקה כיון שכבר פירשה שאינה חפצה בקידושין אבל זה דוחק חדא דאין חשיב אמירתה הב כאילו פירשה שאינה חפצה שלא יועיל שתיקתה לעולם ועוד דאפי' היתה מפרשת שאינה רוצה מ"מ וכי בשביל זה לא יועיל לעולם שתיקתה כל שנתן לה אח"כ ואמר הרי את וכו' ושתקה לא משגחינן במה שעבר ביניהם קודם ושתיקתה חשיב מחדש כהודאה אבל בלא שתקה רק חזרה ואמרה תן בהא פליג הרשב"א דלא מהני ומ"מ נראה דמודה הרא"ש ג"כ בהא שהרי לא כתב רק דאם קיבלה בשתיקה מקודשת ולא באמרה שנית הב או הבה מיהבה וזהו כוונת הרב בהג"ה בתר הכי ואם קיבלה בשתיקה היינו שלא אמרה הן בפי' רק מ"מ לא שתקה לגמרי רק אמרה תן או השלך בהא לא מהני אפי' להרא"ש ולכך לא חש הרב להך דעה שהביא הר"ן כיון דבהא מודה הרא"ש להרשב"א:

(כח) ואם קיבלה בשתיקה רק חזרה. הלשון מגומגם מאוד וכבר כתבתי בס"ק לפני זה בפשיטות דהכוונה שקיבלה בשתיקה שלא אמרה הן רק מ"מ לא שתקה לגמרי רק אמרה תן אינה מקודשת דרק בשתקה לגמרי מקודשת. ויש לפרש עוד לפי מה שכתבתי לעיל בשם הב"י דכוונת הרא"ש דמצריך שיאמר הרי את מחדש היינו מחמת שאמרה קודם הב אבל בשתקה קודם לא הי' מצריך שיאמר לה שנית רק אפי' נתן לה בשתיקה וקיבלה מהני. ולפי זה כך כוונת הרב דאם קיבלה בשתיקה שלא אמר לה כלום בעת נתינה [היפוך ממה שזכר קודם שאמר לה בעת נתינה הרי את] ואם היתה היא שותקת ג"כ לגמרי הוי מהני כמו שכתב ב"י לדעת הרא"ש רק לפי שאמרה מעיקרא הב בתשובתה על השאלה לכך אינה מקודשת כשנתן לה בשתיקה רק דוקא באמר לה הרי את וכו' וכ"כ הב"י להדיא שכך משמע מהרא"ש רק דבד"מ השיג עליו דלא משמע כן ברא"ש אבל כבר כתבתי דהב"י השיב בתשובה וביאר דבריו כנ"ל דכך משמע באמת בהרא"ש. גם מדברי הרשב"א בחידושיו משמע כך לכך סתם הרב כדברי ב"י להרא"ש ומ"מ יש לומר דמודה דאפי' לא אמרה הב כלל רק שתקה הוי ספק קידושין כיון דברמב"ם מבואר דוקא באמרה הן אבל עכ"פ וכר לפי פירושו של ב"י בהרא"ש דאם לא אמר הרי את והיא אמרה הב מעיקרא בוודאי אינה מקודשת ומ"מ הראשון נראה עיקר:

(כט) בלשון שחוק וכו' הוי ספק קידושין. עב"ש ס"ק כ"ה וכבר כתבתי מזה לעיל ס"ק כ"ה בביאור דברי התוס' ותמוה לי על הב"ש שלא העיר בזה דלכאורה לדעת התוס' כל שהקדימה לומר הב או תן אפי' אמרה אח"כ תן ואקדש אני לך אינה מקודשת אבל כבר ביארתי דברי התוס' לעיל דאין הדבר כן. והנה מכל הפוסקים משמע דמה שסיום הר"ן דהוי ספק קידושין קאי על הך מחלוקת הרשב"א וי"א ולא כן דעתי כי נראה לי שהר"ן דבר חדש כתב ולא קאי על שלפניו כלל רק כתב להורות ענין חדש דרק באלה הלשונות אינה מקודשת אבל בלשונות אחרים הוי ספק כי אין ללמוד כיוצא בזה דאין לך רק מה שמנו חכמים ולאפוקי מכל הפוסקים שכתבו וכל כיוצא בזה ולזה דעתו שאין הדבר כן ולא יכולתי לכוון דברי הר"ן על שלפניו כלל ומ"מ לדינא וודאי דהוי ספק קידושין רק באמר לה בעת נתינה הרי את וכו' והיא השיבה הב או הבה מיהבה כיון דבהא גם הרא"ש מודה דאינה מקודשת כנ"ל נראה דיש לצדד להקל לגמרי כיון דיש לומר דהר"ן ג"כ מחליט כהרשב"א ודו"ק:

סימן ל. לאיזה מקום צריך ליתן הכסף ודין אם קדשה בכבר ובו יא סעיפים:

סעיף א. המקדש את האשה בכסף או בשטר (א) אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ירה (ב) אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה (ג) או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת: