תפארת יעקב אבן העזר קידושין לו

דהי' מפרש דברי הרמב"ם כך דשליח לא מהני ע"ש היטב. ומ"מ נראה לפע"ד דברי הרמב"ם נכונים דשליח באמת לא מהני לדעתו הן בהילך מנה והתקדשי לפלוני הן בתן מנה לפלוני ואתקדש לו והיינו דבעינן שיהא הנאה בגללו ובזה תהא מקודשת ובשלמא בעלמא שנותן לה מטבע או חפץ ומקדשה בהנאת המטבע או החפץ שהיא מקבלת מקודשת אבל כאן אינה מקבלת מן המקדש כלום והיא צריכה שתתקדש בהנאה שבא לה בגללו א"כ בשלמא אי נותן לה מנה או נותן לפלוני ואח"כ אמר לה בהנאה זו שקבלת בגללי או שקבלתי לרצונך א"כ מקודשת דבאמת קיבלה הנאה בגללו אבל כשהוא מקדשה תיכף בנתינתו לידה או ליד פלוני א"כ האיך תתקדש הא לא קיבלה הנאה בגללו כלל רק אם תתקדש קיבלה בגללו והרי אין במה להתקדש דכל כמה דלא נתקדשה לא קיבלה כיון שנותן לה תיכף לקידושין לכך צריך שיתן לידה ויאמר לה שנותן לה והתקדשי לפלוני היינו שתקבל קידושין מפלוני או בשאר אופן שיועילו הקידושין ובא אותו פלוני וקידש אותה בהנאה זו שכבר קיבלה בגללו מעות או הנאה במה שנתן מתנה על פיה הילכך מקודשת אבל לא שיקדשה תיכף בנתינה זו א"כ לולא הקידושין אין כאן שום הנאה מפלוני כלל רק מזה א"כ כיון דבקידושין צריך דמלבד הקידושין תקבל הנאה מן המקדש והרי לא קיבלה לכך לא מהני רק שתקבל המעות מקודם או יתן לפלוני על פיה ואח"כ יקדשה בהנאה זו שקיבלה בגללו שהרי נתן לה שתתקדש לו ובגללו באה לה הנאה זו לכך מקודשת ודוק היטב. עכ"פ נראה לפע"ד ברור דבכהאי גוונא שאומרת שתתקדש לשלישי אינה מקודשת וצ"ע כי לא ראיתי מי שהעיר בזה ועיי"ש בסמוך עוד טעמים להרמב"ם דלא מהני שלית רק שיקדשנה אח"כ:

(ח) ואמר לה וכו'. זהו לשון הרמב"ם וכתב הטור בשם הרמ"ה דאם עשה אותו שליח אין צריך לזה וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם נראה דלא מהני שלית. ונראה לפע"ד העיקר כדבריו חדא כיון דשליח זה אינו שלית על גוף הקידושין כלל דהא מכת אמירתה תן מנה הוא נותן ואינו מכת המשלח ואדרבא המשלח אינו יכול לעשות דבר זה כלל שהרי הוא עצמו הוא המקבל וכיון שאין השליח על גוף הקידושין כלל רק על המאמר הרי את מקודשת ובכהאי גוונא לא הוי שליח דמילי לא מימסרן לשליח ודוקא כששילח קידושין או מצוה ליתן עבורו מעות לקדש אשה א"כ הוא נעשה שלית על עצם הקנין והקידושין כמו שליח הגט שנעשה שלית על הגט אבל כאן לא נעשה שלית רק על אמירה בלבד. ועוד בה שניתי דשליח לא הוי רק שיכול לבוא לומר למשלח שעשה שליחותו כדאמרינן ספ"ב דגיטין אבל כאן לא יכול לבוא לומר שקידשה שהרי אין כאן קידושין בלתי שיתן למשלח המתנה והרי הקידושין נעשין על יד המשלח בעצמו ולא ע"י שליח ואין זה שליחות. ועוד דפשיטא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד אינו יכול לעשות שליח וכאן הוא אינו יכול לעשות דבר זה כיון שהוא צריך לקבל מאתר מחנה ובהכרח נעשה ע"י אמר וא"כ אינו שלית כלל כנלפע"ד:

סעיף ה. אמר לה (ט) הילך דינר משלי והחקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני ה"ז מקודשת:

(ט) הילך דינר משלי. הא דלא נקט תן לי דינר ואתקדש לפלוני כהך דמעיקרא נראה לכאורה משום דמעיקרא לא בעינן קידושין מחדש רק מועיל אמירתו דלא כהר"ן כמ"ש לעיל. אבל כאן להתקדש לאחר לא מהני אמירתה עד שיאמר בפי' שתתקדש לפלוני דשמא לעצמו מקדש אבל לדעת הפוסקים דמעיקרא נמי לא מהני אמירתה צ"ע קצת וכבר כתבתי לעיל שנראין דברי הרמב"ם עיקר דלא מהני שליח וה"ה בהך דהכא כיון דבמעשה אינו שלית דהא נותן משלו רק במילי ומילי לא מימסרן לשליח ודו"ק:

סעיף ו. (י) אמר לה התקדשי בדינר (יא) ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת:

הג"ה. (יב) וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין (הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א) אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר (יג) ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת (ר' ירוחם נתיב כ"ג):

(י) אמר לה התקדשי בדינר וכו'. דין זה צריך ביאור רחב ואבאר שנראה לפע"ד. והנה עיקר דין זה מהא דאמר רבא התקדשי לי במנה ונתן לה משכון עלי' מנה אין כאן משכון אין כאן ופריך מברייתא דקתני קידשה במשכון מקודשת ומשני במשכון דאחרים וכדר"י. והנה יש להבין מהו פי' דבר זה מנה אין כאן. ולכאורה הי' נראה בפשיטות לפי מה שכתבו התוס' דאם נתן מתנה לחבירו שאמר אתן לך מנה ונתן לו משכון לא קנה המנה וא"כ ממילא הכא לא קנתה המנה וממילא אין כאן משכון והיינו דקאמר בפשיטות מנה אין כאן שאינו מחוייב בהם כלל כיון שלא נתנם לידה וא"כ ממילא אין כאן משכון. ולפי טעם זה הי' מהראוי שאם הקנה לה המנה באופן המועיל ונתן לה משכון מקודשת דכיון דלא שייך מנה אין כאן ממילא יש כאן משכון ומה נפקא מינה משכון על אחרים או משכון על חוב שהוא חייב לה. ומ"מ אפי' לפי טעם. זה נראה פשוט דדוקא בנתן לה משכון על חוב שהקנה לה אבל אם הקנה לה תוב על עצמו וקידשה בזה בלבד בוודאי לא מהני לא מבעי' אם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה שט"ח או קנין על המנה באופן המועיל דאינה מקודשת דכיון שקידשה במנה אין שטר זה או קנין זה במקום המנה ודוקא שוה כסף הוי ככסף כמ"ש התוס' שם שנתן לה המשכון לחלוטין על המנה מהני דבזה הוי כנתן לה המנה אבל כשנתן שטר על המנה לא הוי בזה כנתן לה מנה ממש והוא במנה קידשה ולא נתן לה המנה ואינה מקודשת. אמנם אי קידשה בשטר זה ולא זכר מנה בזה הי' אפשר דלפי טעם הנ"ל מקודשת. אבל באמת הא נמי ליתא דבהדיא אמרו בש"ס בהך ברייתא דקתני התקרשי לי בשט"ח או במלוה ביד אחרים דפליגי ר"מ ורבנן וס"ד דפליגי במקדש במלוה וקאמר התם דבשט"ת דאתרים ובשמואל וסמכה דעתה קא מיפלגי וקשה למה לא מוקי בשט"ת דידי' דהיינו שט"ת על עצמו ולא הוי שום חד כתנאי לא ר"פ ולא רב ושמואל וע"כ דבהא כ"ע מודי כיון דלא יצא מרשותו שום דבר עדיין רק נתחייב במלוה לא הוי נתינה לקידושין ואף דילפינן מע"כ דלא קא חסר מידי היינו דחסר לאתר עבורו ולא כאן. אמנם אי קידשה בשט"ת על עצמו ונתן לה משכון על החוב בהא יש לומר לפי סברא הנ"ל דמקורשת דהא המשכון יש כאן דהמנה נתחייב לה ויצא המשכון מרשותו לרשותה א"כ אפשר דהוי מקודשת:

אמנם בתוס' גופא משמע דלא היו מפרשים כן טעמא דרבא דמעיקרא כתבו טעם בקידושין כעין הי"מ שזכר הרא"ש ואח"כ כתבו דבמתנה ג"כ לא קנה והיינו כפי טעם ב' של הרא"ש. ולכאורה הוא סתור מיני' ובי' דהא הרא"ש דחה טעם זה ופי' משום דלא נתחייב כלל במנה ומטעם זה כתב דקידושין ומחנה שווין משמע דלטעם הראשון אינו כן. וצריך לומר בכוונת התוס' כך דעיקר טעמא דרבא כיון שאמר התקדשי לי במנה ולא נתן לה המנה רק משכון על המנה א"כ המנה לא נתן והמשכון כיון שהוא עומד להחזיר אינו תשוב כמו המנה שנאמר שנתקיימו דבריו ומסר לה המנה שקידשה בהם ולכך אינה מקודשת וזה שכתבו דאם נתן לה המשכון לחלוטין הוי כמו שנתן לה המנה אף דבמנה קידשה שוה כסף ככסף והוי כנותן לה המנה ומקודשת ועל זה כתבו דה"ה במתנה כיון דשמעינן. מהכא דמה שנותן לה משכון לא.