תפארת יעקב אבן העזר קידושין לה

כמו במתנה. זהו מה ששאל השואל ברשב"א שם אי בהא מקודשת למה לא קתני הלואה דדמי טפי לערב והרשב"א השיב דנקט ממנה לפי שעיקר קידושין במתנה הם. ובאמת אף שדברי השואל בלא"ה תמוהין ואדרבא כיון דהא דמי טפי לערב א"כ מה קושיא הא קתני רבותא דאפי' בהא מקודשת. גם מן התימא לפי דעתו דהא דמי טפי לערב א"כ מה ס"ד דלא מהני. ועוד מה בא להכרית דאינה מקודשת א"כ הוא סותר עצמו דס"ד לומר שאינה מקודשת. ואומר דדמי טפי לערבי. אמנם בעיקר הדין אני תמה דבאמת הלואה לא דמי לערב כלל דערב שאני דמשעבד נפשי' בההוא הנאה דמהימן לי' שהוא ישלם לו וא"כ על אמונתו הלוהו אבל כאן הרי לא על אמונתה הלוה לו שהיא לא תשלם כלל עבורו ואין כאן רק הנאת מה שהיא נהנית במה שהלוה לפלוני ויש לפלוני מעות על זמן מה ובההוא הנאה לא שמענו בערב דמשתעבד דהא ערב לעולם יש לו הנאה במה שמצוי מעות ללוה ומ"מ לא סגי להשתעבד רק בההוא הנאה דמהימן לי' וזה לא שייך רק בערב דהוא ישלם עבור הלוה אבל כאן דלא תשלם עבור הלוה כלל לא שייך זה רק בנתן לפלוני מתנה על פיה אז דמי לערב דפלוני נהנה וגם כ"ש מערב דמלוה על נאמנותו וכאן נותן הכל במתנה על פיה א"כ לא עדיף ערב דאינו רק מהימן לי' שישלם מכאן דמפסיד על פיה ונותן במתנה אבל הלואה באשה פשיטא דגרע מערב כנ"ל. וכן משמע לי מדברי הרמב"ם דמתנה דוקא ואין לומר דמ"מ סוף סוף כיון שהיא נהנית מקודשת והיא נהנית במה שהמציא מעות בהלואה לפלוני הא ליתא דא"כ מה צורך לדמותו לערב [אך יש לומר דלא דימה לערב רק בס"ד אבל לבתר דבעי רבא ופשיט באדם תשוב מקודשת ה"ה כל הנאות וצ"ע] ועי' בסמוך:

(ו) אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה. עת"מ ס"ק ה' שתמה בזה ואני תמה על תמיהתו דהא בש"ס למדו דבר זה מדין ערב א"כ תיקשי אי פשיטא לן דהא תשיב להתקדש במה ששמין הנאה שלה שהיא שוה פרוטה א"כ מה צורך ללמדו מערב הא אשה מתקדשת בשוה פרוטה ובהכרח דלולא דמצינו בערב דמשתעבד והיינו דמשבינן הנאה זו כאילו קיבל הנאה בעצמו וה"ה כאן מתקדשת אבל לולא זה לא היינו אומרין מעצמנו שתתקדש בהנאה זו א"כ בהרווחת הזמן לא מבעי' לפי דעת הפוסקים לעיל סי' כ"ת דאפי' מרויח לה בעצמה זמן אינה מתקדשת דלא חשיבה הנאה להתקדש בו א"כ כ"ש בהרווחת זמן לפלוני [וכן דעת הרשב"א בתשובה זו דאפי' הרווחה דידה אינה מתקדשת ע"ש] והשתא אי ס"ד דבאמת גם הרווחת זמן לפלוני מוכת מערב דמשתעבד א"כ תיקשי על הנך פוסקים הא כיון דבהרווחת זמן לפלוני מתקדשת מדין ערב כ"ש בהרווחת זמן לדידה וע"כ דאין מערב שום הכרת רק כשהוא מלוה עכשיו לפלוני ונותן עכשיו לפלוני והיינו דהערב מה שהוא משתעבד הוא שנהנה במה דמהימן לי' וזהו בהלואה מחדש אבל בהלואה ישינה שוב לא נהנה במה שמרויח לו והנאה זו לא חשיבה שישתעבד. וכמו כן בקידושין רק אפי' להפוסקים דבהרווחה דידה מהני משום דהרווחה דידה ס"ל דאין צורך ללמדו מדין ערב דפשיטא דמקודשת רק בהנאה שנהנית במה שפלוני מתהנה או שנותן על פיה זה צריך ללמוד מדין ערב כיון שאין גוף הנאה רק נהנית מהנאת פלוני וקמש"ל מערב דמהני הך הנאה אבל ה"מ הנאה שנותן לו מתנה גמורה או מלוה מחדש לדעת הרשב"א בס"ק לפני זה אבל הרווחת זמן לפלוני דלא מצינו בערב דמהני [דבזה לא שייך מהימן לי' כיון שאינו נותן מחדש ועוד דאי שייך מהימן לי' למה לא ישתעבד לגמרי על הכל] באשה ג"כ לא מהני ולפי זה ממילא גם במה שהשיג הת"מ על הב"ח בס"ק ד' אינו נראה כלל דמנין לנו דהנאה זו שנתוודע לה שנתן מעות לפלוני חשיבה שתתקדש בהנאה זו וזה לא מוכח כלל מערב ואפי' אמרה הן נראה דלא מהני כמו שכתבתי בס"ק ג' וכמו כן בהך דינא דהרשב"א בהלואה באשה דהרשב"א כתב כן לפי שדעתו דהלואה דמי טפי לערב אבל כבר הוכחתי בס"ק ה' דגם זה אינו דומה לערב כלל:

סעיף ג. אמרה לו תן דינר לפלוגי (ז) ואתקדש אני לו ונתן לו וקדשה אותו פלוני (ת) ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי כרצונך ה"ז מקודשת:

סעיף ד. אמרה לו הילך מנה ואתקדש אני לך נתבאר בסי' ב"ז:

(ז) ואתקדש אני לו. זהו מה שלמדו בש"ס מדין ערב ועבד כנעני דמצד מה שלא נחסר לאותו פלוני נלמד מדין עבד כנעני דהא לא איכפת לן ומצד מה שלא הגיע הנאה לידה נלמד מדין ערב ע"ש. ולכאורה הי' נראה דה"ה אם אמרה לראובן תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי ג"כ מקודשת ללוי דאי משום דלוי לא נמסר נלמד מדין עבד כנעני ומצד הנאה שלא הגיע לידה נלמד מערב. אמנם לשון הש"ס ואתקדש אני לו משמע לכאורה דוקא לו לאותו שקיבל המתנה ולא לאתר וצריך להבין מ"ש. ונראה לי דאף דנלמד מדין ע"כ אף דלא נחסר מ"מ בעינן דומיא דהתם דהנאה באה בגלל העבד עכ"פ דהיינו בגלל שהעבד יוצא לתרוח קיבל מעות מאחרים ולא קיבל המעות רק להוציאו לתרוח וה"ה כאן בעינן עכ"פ דבגלל שקיבל המתנה הגיע לה הנאה א"כ כיון דהנאה באה לאשה בגללו מקודשת לו אבל באומרת תן לפלוני ואתקדש לאתר א"כ כשנתן לפלוני הגיע לה הנאה בגלל אותו פלוני בקבלתו ולא בגלל האיש המתקדשת לו הילכך כיון דהנאה לא באה בגללו כלל אינה מקודשת לו ומהאי טעמא לא למדו בש"ס מדין האשה בעצמה במכרן וקידש בדמיהן למ"ד דאסורין למוכר עצמו א"כ לא קא חסר מידי מ"מ כיון דאיהי מתהני מקודשת ולמה לן ללמוד מדין ע"כ וע"כ משום דהתם עכ"פ הנאה באה לה מידו של זה רק זה נהנה וזה לא חסר אבל בלא חסר והנאה לא הגיע לה מידו לא מהני והוצרך ללמוד מדין ע"כ וא"כ עכ"פ ליכא למילף רק מה שיש שם דעכ"פ הנאה באה לאדון בגלל העבד ולא באופן הנ"ל דאין הנאה באה בגללו כלל]. ואין להקשות א"כ בהילך מנה והתקדשי לפלוני ג"כ לא באה הנאה בגללו כלל הא ליתא כיון דנתן לה באופן שתתקדש לפלוני איך לך הנאה בגללו יותר מזה דכל המעות שקיבלה הוא עבור שתתקדש לפלוני ולולא זה הם פקדון בידה א"כ בגלל קידושי פלוני מתהנית במעות ודו"ק משא"כ באומרת לראובן תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי א"כ הנאתה מה שהוא נותן לשמעון וכשנתן לשמעון כבר נהנית א"כ לולא הקידושין אף אי נימא דמחוייבת להחזיר א"כ אין לה בקידושין רק הנאת פטור ולא מהני יעוד דמ"מ כבר נהנית כמו ערב בלי קידושיו של זה דהא מ"מ על פי דיבורה נתן לו מתנה או שיהא הלואה דוודאי זה שקיבל המתנה כבר קיבל. הכלל כיון דהנאה לא בא לה בגלל האיש המתקדשת לו רק מאתר לגמרי בהא ליכא למילף מע"כ שתהא מקודשת:

ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם ממה שהקשה עליו הרשב"א דלמה לי שיאמר ועוד דבהא צריך אדם תשוב ע"ש בב"י. והנה ה"ה תמה על דבריו דמה ענין אדם תשוב לכאן שם ההנאה במה שנהנית מעות בעינן אדם תשוב אבל כאן ההנאה מה שזה נותן מתנה על פי דיבורה ובהא לא בעינן חשוב דוקא אבל באמת לק"מ דמשמע לי' להרשב"א דהרמב"ם מצריך דוקא שיאמר הוא בלשון הזה והיינו דהנאה יהא ממה שקיבל הוא ובזה בעינן תשוב ומצד הנותן לא הי' צריך שיאמר הוא בהנאה זו שקבלתי מתנה לרצונך ומצד המקבל בעינן תשוב. גם מה שהקשה כיון דבשליח מהני זה כ"ש במשלח לק"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דלא מהני שליח כלל דאל"כ הי' מפרש בפשיטות דעשה שליח לקדש. וכן משמע מהר"ן