תפארת יעקב אבן העזר קידושין לד

קידושין כלל דלא כש"ג ולא הי' להם להחליט כך כי דברי הר"ן בשם רב האי דגריס גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין משמע כש"ג וכן משמע בתוס' דאי הי' הגירסא כך הוי מודי דצריכה גט ע"ש ודו"ק:

(ב) כדי לקדשה. עב"ש דלשון זה לאו דוקא ולפעד"נ דדוקא הוא דהא דעת הרא"ש בתשובה דמקודשת ומוחזר א"כ אם קידשה סתם סברה דבאמת לאו לחזרה ניתן ויקיים תנאו במה שיחזיר לו ממון ולכך פי' כדי לקדשה דכיון דנתנה לו לקדשה בזה בוודאי שתהא מקודשת ויהא מוחזר קיבלה. גם מה שכתב שאין צריך לומר שנתנה לו עד לאחר ל' יום לק"מ לפע"ד דכיון שהיא מקודשת ומוחזר א"כ כל שלא קבעה לו זמן א"כ ממילא בחזרה זו כבר פקע כח המחנה א"כ מנא לן דקדמו קידושין לחזרה תיכף שהגיע לידה פקעה המתנה וע"כ שהוא נתון לו עד ל' ובתוך ל' שלו הוא וכשהוא מקדש הוי שלו עד ל' וכשיגיע ל' מוחזר הוא כמ"ש הרא"ש שם הטעם דכמו בשור אם אמר תחזירהו סתם אם הקדישו מוקדש רק באמר לי אינו מוקדש דמידי דחזי קאמר והכא שפיר יכול לקדש אפי' אמרה לי דאח"כ מוחזר הוא דהא חזי לה עכ"פ אבל אם לא קבעה זמן לא מהני ושאני הך דלעיל ס"כ דקיבל מאחר ונתן לה דכל כמה דלא החזיר לאתר מתנה הוא בידו וזה ברור:

אמנם בעיקר דין זה אני חמה דמ"מ כיון שגוף החפץ שלה לאחר ל' א"כ במה קידשה ובשלמא להפוסקים דאינו רק דרבנן דדמיא לחליפין א"כ יש לומר דכה"ג לא דמי לחליפין אבל לפי סברת הרמב"ם דהטעם הוא דלא נהנית ואף דנהנית באותו זמן לא בההוא הנאה קידשה א"כ הכא נמי כיון שלא זכר בהנאה שיחזיר לה קודם ל' במאי תתקרש ואי מיירי הרא"ש כשאמר לה כך א"כ בכל מתנה על מנת מהני זה כמו שכתב הרב בסמוך בשם ר"י. ונראה דלכך השמיט המחבר דברי הרא"ש הללו אף שזכרם בב"י משום דפסק כהרמב"ם וא"כ ממילא אין מציאות לדין זה כנ"ל רק שאפשר לומר מטעם אחר כיון דקיי"ל דחזרת דמים הוי חזרה א"כ יש לומר דשפיר מיקדשה בגוף החפץ והוא יקיים תנאו במה שישלם לה מעות אבל כבר שדיתי נרגא בהך חזרת דמים לעיל סי' כ"ת וכן מוכח מדברי הר"ן כאן שהקשה דהא כל מתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה וקשה מאי קושיא הא יכול להקדיש ומחזיר הדמים לבעל החפץ וע"כ דלאו חזרה הוא רק שיש מקום לדין כאן כיון דקיבלה לקידושין ונתרציא להתקדש לא גרע מגזל דידה דמקודשת וצ"ע:

(ג) ואמר לה וכו'. עח"מ ס"ק ד' בשם הב"ח דלאחר כדי דיבור לנתינה לא מהני האמירה לה דהוי שתיקה לאחר מ"מ ובח"מ השיג עליו ולפעד"נ פשוט דאין לדמות הנאה בעת שנותן לפלוני המעות להנאת הודעה אח"כ שנתן כמו דמחלקינן לעיל סי' כ"ת להרמב"ם בין אם מלוה לה עתה ומרויח לה זמן בין אם מקדשה בהרווחת זמן על מלוה מכבר אף דג"כ נהנית מ"מ אינה מקודשת הילכך הכא נמי אם בעת שנותן לפלוני מקדש אותה והיא שותקת וודאי מיקדשה בההוא הנאה שנותן לפלוני אבל בכבר נתן ולא קידש אז ואח"כ מודיע לה הנאת הודעה לא חשיבה להתקדש בו כיון דבלי הודעה זו כבר נתן ואי משום שיחזור ויתבע ממנו חדא דלא נתן לו על תנאי רק במתנה גמורה ועוד דדמי למתילת מלוה דידה דלא מהני כ"ש של פלוני. ולפי זה נראה דאפי' אמרה הן לא מהני כל שקידשה אח"כ ובפקדון מהני אמרה הן דמתקדשת בפקדון שבידה דברשות בפל הוא אבל בהך הנאה דנותן לפלוני דלא ילפינן רק מדין ערב לא שמענו רק בעת שנותן לא במה שכבר נתן וצ"ע על הב"ח דמשמע מדבריו דרק בשתקה לא מהני ולא באמרה הן ולפי הנ"ל אפי' אמרה הן לא מהני. גם לא ידעתי לפי דעתו מאי ס"ד דהכא בשותקת הא לא בא להשמיענו רק דאשה מיקדשה בהכי ומיירי באמרה הן. אך לפי מה שכתבתי בעינן דוקא שתעמוד בעת נתינה ויקדשנה בעת נתינה ותשתוק או תאמר הן אבל אם נתן לפלוני ולא קידש ואח"כ מודיע לה לא שמענו שתתקדש ואטו אם יבשר לה איזה בשורה שתהנה מזה תתקדש בהנאה זו ואי דכללא היא כל שמתהנה מתקדשת למה יליף רבא מערב הא בלא"ה מקודשת ועיין בסמוך עוד בזה:

סעיף ב. אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן לו ואמר לה חרי את מקודשת לי (ד) בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת:

הג"ה. ואם היו עסוקים באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציוויה ה"ז מקודשת (ב"י בשם ר"י) וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר חן מנה לפלוני אבל אמר לה הוא תחלה והיא אוחרת תן לפלוני (ע"ל סי' ל' סעיף ח') (ה) אמרה לו הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך והלוה לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת בו הוי קדושין כמו במתנה (ו) אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו אינה מקודשת (ב"י בשם הרשב"א). (ד) בהנאת מחנה זו שנתתי על פיך. הר"ן מסתפק אי צריך שיקדש שנית דאל"כ הוי אמרה היא או דחשיב כמדבר על עסקי קידושין ודייק דלא מהני הדיבור דמעיקרא דנתן הוא ואמרה היא ג"כ ע"כ שאמרה בעת נתינה דאח"כ הוי שתיקה דידי' לאחר מ"מ וע"כ בעת נתינה ומ"מ לא מהני אמירתה משום גזירת הכתוב דלא תלקח אשה לאיש וה"ה הכא וכתב דליכא למימר דהתם טעמא משום דשתיקה דידי' אפי' בשעת מ"מ אין ראי' דמסכים כיון שיכול לישא אחרת וא"כ הכא דמסכים מהני דלא משמע הך סוגיא התם דמטעם שאין שתיקתו ראי' אתינן עלה רק מכח דלא תלקח אשה לאיש. זהו תורף דבריו [ופירשתי דבריו לפי שהם מגומגמים לכאורה ויש שם הרבה הגהות וכולם ללא צורך ומ"מ אף לפי ההגהות הכוונה כך ע"ש] וכתב שכך הוא דעת הרמב"ם ובאמת אין מדברי הרמב"ם הכרח כלל לזה ועיקר כוונתו דלכך צריך לומר מחדש דמקדש אותה בהנאת מתנה שנתן על פיה דאל"כ אלא נותן סתם א"כ מקדש בכל המעות ולא מהני כמו דס"ל להפוסקים לחלק במקדש במלוה באומר בהנאת מהני רק הרמב"ם חולק דצריך שילוה לו עכשיו שתקבל עכשיו ההנאה אבל עכ"פ צריך שיאמר בהנאת בפי' דאל"כ דעתו על הכל ולא מהני אבל מפירש"י שם משמע כהר"ן דלא זכר בהנאת כלל וש"מ דרק שלא יהא אמרה היא כתב כן וכן מהרא"ש ובאמת לא ידעתי למה כתבו בפשיטות בלי שיאמר בהנאת מתנה דמ"ש מהנאת מלוה לפי פירושם. ובעיקר הוכחת הר"ן יש לדחות ג"כ דנהי דהתם בעת נתינה אמרה מ"מ כיון דע"י אמירתה מתקדשת תיכף הוי תלקח אשה לאיש אבל אם האמירה קודם הקידושין דאין מתקדשת באמירה זו כלל רק דדנין האמירה כמדבר על עסקי קידושין ונתן בשתיקה א"כ בשתיקה מתקדשת ולא באמירה:

והנה הט"ז הוכיח מכאן דלא כתוס' רי"ד בסי' הקודם דהכא מהני אם הי' הוא ג"כ אמר ודבריו תמוהין דוודאי אפי' אם הוא דיבר בעינן עסוקין באותו ענין אבל דיבור לחוד לא מהני כמבואר לעיל וכן מוכח מדברי הרב בהג"ה שהביא דברי ר"י בעסוקין ובב"י בשם ר"י נזכר מדבר עמה והיינו משום דמדבר לא סגי רק בעסוקין או שנתן לפלוני תיכף בעת שדברו ובהא פשיטא דמודה התוס' רי"ד דאטו יחלוק על גמרא מפורשת דהי' מדבר עמה ונתן בשתיקה דיו כל שהיו עסוקין באותו ענין רק טעם התוס' רי"ד דהתם כיון שקיבל את שירים ונזמים והלך לביתו א"כ לא שייך שיתן אח"כ על סמך דיבור דמעיקרא דהא כבר הפסיק הרבה ואינן עסוקין כלל וזה ברור. אך כבר הוכחתי בסי' הקודם דלא כתוס' רי"ד דכיון שעשה הכלים מה שדברו ונותן לה לא בעינן עסוקין וזה ברור והב"ש העתיק דברי הט"ז ולא הרגיש במ"ש (ה) אמרה לו הלוה מנה לפלוני כו' הוי קידושין