תפארת יעקב אבן העזר קידושין לא

ולהרמב"ן להיפוך וכן להתוס' ר"ג בחמץ דבעצמותו דרבנן מיירי דבהא תשיב לי' עיקר בדאורייתא ולהיפוך להרמב"ן מקודשת מכת תשש דד' וה' א"כ ממילא אנן יש לנו לחוש בכל גוונא בחמץ ובשאר דרבנן שיש לו עיקר לפירש"י מקודשת הואיל והאיסור דרבנן ולא אמר ר"ג רק בחמץ דגוף הדבר יהא אסור בתר הכי כנ"ל ודו"ק:

היוצא מהנ"ל דבאיסור הנאה דרבנן שאין אפרו שוה פרוטה ואין שלא כדרך הנאה פרוטה אין כאן לתא דקידושין כלל וכן כשקידשה בגוף הדבר ולא הודיע לה שהיא מאיסורי הנאה דדעתה אהנאה גמורה אינה מקודשת אפי' בדרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכל המחלוקת בשיש לה הנאה באופנים הנ"ל רק דמ"מ כיון שאסור בהנאה כמות שהיא לא תשיב ברשותו לקדש בו כמו דלא מיקרי גבי אתרוג לכם וקמש"ל ר"ג דאפי' באיסור הנאה דרבנן לא חשיב ברשותו. ובזה יש לדון במחלוקת הנ"ל והכרעת המחבר דכל שאין לו עיקר בדאורייתא כלל מקודשת והיינו הך דחולין שנשחטו בעזרה ומ"מ רק באופן הנ"ל שיהא הנאה שוה פרוטה ע"י אפר עכ"פ או שלא כדרך הנאתן דבדרבנן וודאי לא החמירו שלא כדרך הנאתן ולהיפוך בדאורייתא ממש אינה מקודשת כלל כמו דלא מיקרי אתרוג לכם כנ"ל ובחד דרבנן וחד דאורייתא תליא במחלוקת רש"י ותוס' והרמב"ן ולעולם הוי ספק כמו שביארנו. [ואף מדלא זכרו בש"ס קידושין להזכיר ההוכחה דישרפו היינו מדאורייתא כמו שזכרו פרק כסוי הדם משמע דכאן אין צורך לזה דאי גם מדרבנן צריך שריפה א"כ למה תהא מקודשת וזהו מורה כהר"ן אבל כבר הוכחתי שאי אפשר לומר כהר"ן כמו שפירש"י]. ולפי הנ"ל ניחא מה דהוי קשיא לי קצת לר"ל דסובר ח"ש מותר מן התורה א"כ הך ערלה אי יש בפחות מכזית שוה פרוטה תהא מקודשת כמו חולין שנשחטו בעזרה לר"ש ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמדרבנן אסור אין נ"מ מה דמותר מדאורייתא דמ"מ לאו מידי יהיב לה ותולין שנשחטו מכת שלא כדרך הנאתן אתינן עלה דבדרבנן מותר בהכי והוי הנאה אבל בערלה דשלא כדרך הנאתן אסור אינה מקודשת וזה ברור. ואף שאפשר לומר דאיסור הנאה לא בעי כזית רק בשוה פרוטה מ"מ בש"ס פסחים משמע להדיא דהנאה באכילה תליא ולכך בכלאים דלא כתיב אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ע"ש. כנ"ל לפע"ד בענין זה ומעתה נשוב לדברי בעלי הש"ע:

(עה) שאין לו עיקר. עת"מ וב"ש וכבר הוכחתי דלדברי המגיד אפי' בדבר דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא כלל אינה מקודשת אפי' אינו חמץ כלל. גם מ"ש הב"ש דלרש"י בחרתי דרבנן ג"כ אינה מקודשת כבר הוכתי דרש"י לא מיירי רק בחד דרבנן ודוקא בשעות דרבנן אבל כשהחמץ גופא דרבנן סובר דדמי ללולין שנשחטו בעזרה דהתם נמי גוף האיסור דרבנן ואינו אסור מן התורה לעולם וכן חמץ נוקשה. ובזה מיושבין דברי המחבר שפסק בהכל ספק דחושש לרש"י ולהרמב״ן ומ"ש הב"ש דהמחבר חושש להרז"ה כבר דתיתי דבריו לעיל ומ"ש דלכאורה נראה דאינה מקודשת בכל איסור דרבנן כבר כתבתי דהיכי דליכא שום הנאה באמת אינה מקודשת בכל איסור דרבנן וכל הסוגיא ביש לה הנאה. ולפי מה שכתבתי לעיל באמת הי' מקום ליישב בפשיטות מהך דתולין שנשתטו בעזרה דהכא שאני כיון דחמץ מן התורה אינו ברשותו כל חמץ דרבנן ג"כ כדאורייתא אבל בחולין שנשתטו מאיזה צד נימא דהפקיעו מרשותו. אבל מ"מ בתרתי דרבנן אין לסמוך להקל על זה כל שיש לה הנאה כנ"ל:

(עו) כגון חמץ דאורייתא. עח"מ בשם הב"ח וכבר נתבאר דהא דר"ג דוקא ביש לה הנאה ומ"מ אינה מקודשת וא"כ באיסור דאורייתא פשיטא דלא מהני אפר ושלא בדרך הנאתן דמ"מ אינה ברשותו כמו חמץ דאורייתא דלכ"ע לא תשיב ברשותו וכן אתרוג לא מיקרי לכם בשל ערלה לפי שאין דין ממון ולא חשיב שלו מכח אפר ושלא כדרך הנאתו. ומ"ש הב״ש דכל שאר איסורי הנאה כיון דבחולה יכולה להנות שלא כדרך הנאתו מקודשת ואפי' בריאה הוא תמוה דמכירה זו הוי כדרך הנאה וכן מוכת להדיא מדברי הריטב"א פ"ב דקידושין אמתניתין דהמקדש בערלה והרב בעל משנה למלך פ"ד מהלכות אישות הלכה א' לא הבין דבריו ומתוך כך ביקש לומר דחולק על רש"י ע"ש וברור דכוונתו כנ"ל דלא כב"ש:

הכלל העולה לדינא מכל הנ"ל דבאיסור הנאה דאורייתא אפי' יש שוה פרוטה שלא כדרך הנאתו ואפי' היא חולה דמותרת מדרבנן ג"כ או שיש הנאה באפר מ"מ אינה מקודשת כלל דלא חשיב ברשותו כלל כל שאין לה ולו בדבר הזה הנאה כדרך הנאתן כמו אתרוג של ערלה וחמץ דאורייתא כנ"ל וכ"ש כשאינו שוה פרוטה דאין לחוש שמא שוה במדי. אמנם באיסור הנאה דרבנן כיון דאם יש שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן וודאי הי' מהראוי להחמיר שלא נתברר בפוסקים איזה דרבנן היא שהפקיעו חכמים מרשותו כמו באיסור הנאה דאורייתא א"כ ממילא אפי' אין בו שוה פרוטה הי' מקום לחוש שמא שוה במדי מ"מ נראה לי דאין להחמיר דשלא כדרך הנאתן וודאי לא שייך שמא שוה במדי כמו שביארנו מדברי התוס' והריטב"א הנ"ל ומטעם אפר ג"כ נראה לי שאין להחמיר כיון דהתוס' בחד תירוץ כתבו בהדיא דמה שתהנה באפר אין ראוי לקדש בו דעכשיו לא שוה מידי ואפי' יש בו פרוטה וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק האיש מקדש להדיא ולא זכר תירוץ ב' כלל אדרבא סתרו משור הנסקל דקתני במשנה ע"ש. גם מדברי התוס' פרק האיש מקדש שלא זכר הך קושיא מאפר ש"מ דס"ל דבאפר לא קשיא דהשתא מיהא לא שוה מידי ובפרט שיש לומר דלא נתכוונו התוס' בפסחים בתירוץ ב' רק לומר דאי אינו שוה פרוטה פשיטא דהשתא עכ"פ אינה מקודשת כיון דאפי' אח"כ לא יהא שוה פרוטה רק במדי אין עליו עכשיו שום שיווי תדע דאל"כ תיקשי באמת להך תירוץ שמא שוה במדי ובצירוף דעת הפוסקים דכל איסור דרבנן אינו ברשותו ג"כ כמו דאורייתא ממש וחולין שנשחטו באכילה קאמר כמו שכתב הר"ן וה"ה א"כ נראה פשוט שאין להחמיר בזה רק בדבר דרבנן שאין לו עיקר כלל דפסק המחבר מקודשת וודאי יש להחמיר כשאין שוה פרוטה עכ"פ כמו שהוכחתי דבהא יש סברא לומר דלכ"ע אינה מקודשת כיון דלאו מידי יהיב לה רק מידי ספיקא נפקא שמא שוה במדי:

גם יש לי מקום עיון דכל שקידש אשה שתהנה שלא כדרך הנאתה אפי' יש בו שוה פרוטה אינה מקודשת כמו בחליפין דאמרינן אשה בתליפין לא מקניא נפשה כיון דאיתנייהו בפתוח משוה פרוטה גנאי הוא לה ואף דמתרצית לפנינו בטלה דעתה וה"ה בהנאה שלא כדרך הנאתן אין אשה יכולה להתקדש כיון דאפי' באיסורי הנאה מותרת הנאה זו גנאי היא לה להתקדש בו דלא תשיבה. ובזה מיושב קושית התוס' בפשיטות כנ"ל בדינים אלו ומ"מ כל זה כתבתי להלכה בעלמא וח"ו לסמוך עלי למעשה בשום דבר בענין זה:

(עז) אשה שנדרה הנאה. זהו מתשובת הרשב"א סי' ר"ב וכתב שם דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל רק בדבר שהוא שלו כגון מערבין לנזיר ביין כיון שהוא שלו להנות ממנו אבל הכא דאסורה בהנאה לא אמרינן הואיל וצריך לומר מה שלא חילק דשאני נזיר דיהא מותר ביין לכשיכלו ימי נזירותו דליכא למימר דמ"מ עכשיו אינו שלו דהא בחידושיו פרק האיש מקדש כתב לתרץ הא דלא מיקדשה ע"י אפר דכיון דנשתנה גופה השתא לא שוה מידי משמע דבלי שינוי הי' חשיב כשלו וצריך לומר דמשמע לי' דמערבין לנזיר אפי' בנזיר עולם. אך יש לדקדק כיון דחשיב בנזיר כשלו לפי שיכול להנות בו א"כ לפי מה שהקשו התוס' בכל איסורי הנאה דהא שלא כדרך מותר וכן באפר ותירצו דאינו שוה פרוטה א"כ תינח בשאר איסור הנאה אבל בנדר דיש לומר הואיל אי בעי מיתשל רק דאינו שלו א"כ אפי' יש בשלא כדרך הנאתו או באפר פחות משוה פרוטה מ"מ ראוי הוא לומר הואיל ומיתשל ויהא שוה הרבה דכל שיש לה הנאה חשיב כשלה