תפארת יעקב אבן העזר קידושין ל

לדעת ת"ה שהביא הד"מ לעיל דכל שגילה לה שהוא שאול אין צורך לפרש בהנאת קישוט ומדברי התוס' הללו מוכח להיפוך דע"כ כשגילה שהוא ערלה ומ"מ צריך לפרש שלא כדרך הנאתן אלא דגם תירוץ זה דחוק דלא משמע במשנה מטעם טעות כלל. ולפע"ד נראה ליישב עיקר קושיא זו בפשיטות שאני אומר דכל דבר שאין לאדם הנאה בה רק שלא כדרך הנאתן לא תשיב ברשותו כלל וכן הנאה ע"י שריפה וכל הרוצה יכול לזכות בהנאה זו תדע דבאתרוג של ערלה למ"ד משום שאין בו דין ממון למה יפסל הא יש בו דין ממון שלא כדרך הנאתו בשלמא למ"ד שאין בו היתר אכילה ניחא אבל דין ממון קשה וע"כ דכל שאין לו בהנאה כדרך הנאתן חלק בה לא חשיב ברשותו ולא חשיב לכם ש"מ שאינו כשלו כלל והכא נמי כיון שאינו יכול להנות בו כדרך הנאתן לא חשיב שלו לקדש בו ואפי' אי שלא כדרך הנאתן מותר לא חשיב שלו כלל וכן ע"י אפר. והשתא אחי שפיר בפשיטות סוגיא דפסחים הנ"ל דדייק מדר"ג דע"כ דלא חשיב כשלו כלל ואינו ברשותו דאל"כ למה לא תתקדש באמת ע"י אפר ושלא כדרך הנאתן דהתם וודאי אפי' לכתחילה מותר בחמץ דרבנן דלא החמירו בו יותר מן התורה בחמץ דאורייתא וכמו כן אפרו וודאי מותר תדע דאל"כ מקמש"ל ר"ג דאינה מקודשת פשיטא הא לאו מידי יהיב לה כנ"ל וע"כ אף דבאמת יש כאן הנאה שוה פרוטה מ"מ הואיל ואסרו חכמים בהנאה כדרך הנאה לא חשיב ברשותו כלל כמו איסור הנאה דאורייתא דבחמץ דאורייחא לכ"ע לא חשיב ברשותו מדאורייתא אף דמותר שלא כדרך הנאתן וכמו כן כשאסרו חכמים וזו הוא שהביאו מר"ג דמוכח דאיסור הנאה דרבנן בחמץ ג"כ אינו ברשותו כלל לכך אינה מקודשת וזה ברור לפע"ד:

ומעתה לפי זה ליתא למה שכתב הרב בב"ח דלדידן דקיי"ל כר"י דחמץ בשריפה מקודשת ע"י האפר ואפי' לית בי' שוה פרוטה שמא שוה במדי. ולכאורה יש לתמוה דא"כ מה זה שתירצו התוס' דליכא שוה פרוטה מ"מ תתקדש דשוה במדי ולק"מ דדוקא באפר דיכולה למכרו לאחר שייך חשש זה אבל שלא כדרך הנאתן כשתמכור הא גופא הוי כדרך הנאתן וליכא בזה רק שתהנה בעצמה וכאן דלדידה לא שוה פרוטה ולמכור אינה יכולה לא שייך חשש שמא שוה במדי רק בתוס' פרק כל שעה יש להקשות קצת דשם תירצו על הך קושיא מאפר דאינו שוה פרוטה וקשה אכתי שמא שוה במדי וצריך לומר דעיקר כוונת התוס' במה שתירצו קודם דכיון דלא חשיב השתא ולא שוה מידי אינו יכול לקדש בו דאינו חשיב כשלו כלל רק דקשיא להו דמ"מ כיון דכשנעשה אפר יוכל להנות בו חשיב כשלו ועל זה כתבו דכיון דאינו שוה פרוטה לכשיעשה, אפר א"כ השתא וודאי עכ"פ אינו ברשותו דכיון כשישרף לא יהא שוה פרוטה ג"כ לא חשיב השתא מידי. ועכ"פ מוכח מזה דלא כהב"ש שכתב דאף דהיא בריאה יכול למכור דהא ליתא דזהו כדרך הנאתן כדמוכח בתוס' הנ"ל. גם מה שכתב לפרש בר"ן הוא תמוה דאי כשהיא סבורה להנות כך אפי' היא תולה אינה מקודשת. אמנם לפי הנ"ל דברי הב"ח אינם דאדרבא מדר"ג גופא מוכח דאפי' יש בו כדי הנאה שלא כדרך הנאתן או באפר מ"מ אינה מקודשת. ואי אפשר לפרש הסוגיא באופן אחר דאל"כ האיך יליף ביטול מקידושין כנ"ל. ולפי זה יצא לנו הדין דכל היכי שאין בקידושין שום הנאה שוה. פרוטה אפי' שלא כדרך הנאתן ואפי' ע"י אפר וודאי אינה מקודשת דלאו מידי יהיב לה רק היכי דיש בקידושיו איזה הנאה בהא קמש"ל ר"ג דמ"מ אינה מקודשת דלא חשיב ברשותו כיון דרבנן אסרו בהנאה כדרך הנאתן כמו באיסור תורה ממש:

ומעתה נבוא לביאור דברי הפוסקים במה שנחלקו בהך דר"ג. והנה ה"ה כתב דדעת רמב"ם דבכל איסור דרבנן אינה מקודשת וכתב שכבר תירצו מה שקשה על זה מהך דחולין שנשחטו בעזרה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת עכ"ל. מבואר מדבריו דאין שום צד, לחלק בין איסורים דרבנן וא"כ פשיטא שלא נתכוון למה שתירצו הפוסקים לחלק דחמץ יש לו עיקר בדאורייתא אפי' אי נימא דגם חמץ דתרתי דרבנן יפול תחת סוג זה דהוי עיקרו דאורייתא מ"מ עדיין יש כאן הפרש בין דרבנן לדרבנן א"כ האיך לא זכר ה"ה התירוץ לחלק בכך ואדרבא הביא דברי הרמב"ן דבכל איסור דרבנן אינה מקודשת וברור דה"ה נתכוון למה שתירץ הר"ן במסקנתו על קושיא זו דמה שאמרו חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא הכוונה באכילה אבל בהנאה אפי' מדרבנן מותר ולפי תירוץ זה אין הפרש כלל בשום פנים ובכל איסור דרבנן אינה מקודשת אפי' אין לו עיקר כלל ואפי' אינו, חמץ כלל דאפי' בחרתי דרבנן יש לו עיקר וזה ברור ולפי זה ליתא למה שכתב בח"מ ס"ק ל"ז דלדעת המגיד להרמב"ם אפי' בחמץ דתרתי דרבנן מיקרי יש לו עיקר והא ליתא דלא נתכוון ה"ה לתת שום הפרש שבעולם בין דרבנן לדרבנן ואם באנו להחמיר כדעתו יש להחמיר אפי' באיסור דרבנן דעלמא שאין לו עיקר בדאורייחא כלל וזה ברור:

והנה בעיקר הך מימרא דר"ג פירש"י משש שעות מתחילת שש וז"ל שם מתחילת שש דאיסורא דרבנן הוא אפי' בחיטי קורדניתא הצומחין בהרי אררט קשין הם מאד ואפ"ה אין חוששין לקידושין אם באו עליהן מים ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקיע קידושי תורה וכו' הא מתרצינן וכו' עכ"ל ירא' מבואר לכל מבין שלא הי' כוונת הרב ז"ל לפרש חיטי קורדניתא דגם החמץ בעצמותו דרבנן הוא דלאיזה צורך פי' משש מהתחלת שש מה שאינו כן בכמה מקומות כמו שהוכיח ר"ת. גם למה כפל אח"כ חמץ דרבנן דשש מבואר דלדעתו אין כאן רק חד דרבנן דשש בלבד והך חיטי קורדניתא אין הרבותא בהם רק דס"ד שהן קשין כ"כ ויש לחלות שלא נתחמצו עדיין אבל בוודאי אסורין הן מחשש חימוץ דאורייתא ולא יכולתי להלום איזה נוקשה יש כאן לפי שהם קשים דאי שאינן ראויין לאכילה כלל א"כ אפי' בשאר ימות השנה לא תתקדש ואטו בכדי זורעין הך חטין בהרי אררט שלא יהיו ראויין לאכילה וא"כ איזה נוקשה יש כאן רק דקמש"ל אף שיש לצדד קצת דלא נתמצו עדיין מחמת קשיותן מ"מ לא מהני אבל עיקר הרבותא בחמץ דרבנן הוא מתחילת שש ולכך הרמב"ם לא זכר כלל חיטי קורדניתא רק בשש שעות בלבד ומאיזה צד יפרש רש"י דיש כאן תרתי דרבנן. ולפי זה נראה דסובר רש"י לחלק בין הך דתולין שנשחטו בעזרה לחמץ דהתם עיקר האיסור דרבנן ולא משכחת לעולם שם איסור תורה עליו אבל בחמץ כיון דזה החמץ יאסר לאחר זמן דאורייתא אף עכשיו עשאוהו כעבר זמנו אבל בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דלעולם לא יהא על חמץ זה איסור תורה א"כ דמי ממש לחולין שנשחטו בעזרה ומקודשת והא לא ס"ל מה שתירץ הר"ן דשם לאכילה נאמר ולא להנאה דכיון דחכמים אסרו באכילה מכח גזירה דקדשים כמו שפירש"י שם א"כ ממילא אסור בהנאה ג"כ וא"כ מוכרת רש"י לחלק בהנ"ל וכן הב"י לא זכר סברת ה"ה משום דהוא נמשך לתירוץ הר"ן כנ"ל והא ליתא לפירש"י בקידושין שם דפי' להדיא דבהנאה נמי אסור דרבנן:

ונראה שזאת היתה כוונת המחבר שפסק גבי חמץ בחד דרבנן וחד דאורייתא ספק וקשה הך מימרא דר"ג דמבואר להדיא דאינה מקודשת. ומ"ש הב"ש ליישב דסובר כהרז"ה הוא תמוה [אף דמה שכתב הבאר הגולה בשם ב"י שכתב שאין דבריו נכונים חלילה שהב"י כתב כן על דברי הרז"ה רק העתיק לשון הר"ן ע"ש] דמ"מ איך לא זכר הב"י שאר איסור דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא דאינה מקודשת ואדרבא מדכתב ואם באיסורי דאורייתא לגמרי וכו' מבואר דגם בשאר איסורין בעי איסור תורה לגמרי ולא דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא וזה ברור. ולפי הנ"ל ניחא דאין כאן וודאי רק בדבר שאין לו עיקר כלל וודאי מקודשת דלית לי' כה"ה הנ"ל ובאיסור תורה ממש הוי וודאי אינה מקודשת ובחד דרבנן וחד דאורייתא לעולם ספק כי לפירש"י הנ"ל כל שהחמץ בעצמותו דרבנן מדמה לה לחולין שנשחטו בעזרה