תפארת יעקב אבן העזר קידושין כט

אין רצונו להשאיל לאחרים ושמא יתבענו תיכף ומ"ש מקודם והודיעו שרוצה היינו שלא בא להאריך להזכיר ד' אופנים הנ"ל וכתב והודיעו לקדש דבהא אין צריך כסברא שני' של הרא"ש אבל ואם לא שכתב הכוונה שלא אמר דבר רק שאל סתם:

(עא) וה"ה לשוכר כלי. הטעם דשכירות ליומא ממכר ויכול לקדש בגוף הכלי וגם בזה אני תמה מה בכך ס"ס לא ישאר הכלי בידה ואין לה כלום אם לא שמקדש בהנאת קישוט ובהא לא בעינן שיהא ממכר. גם נראה דבהא לא שייך כלל סברא שני' של הרא"ש דאפי' פי' בשעת שכירות לקדש לא שייך דהקנה לו לגמרי דאל"כ למאי יהבה ניהלי' דהא יהיב בעד שכירות גם משמע מת"ה דלא מיירי הכא שפי' לו לקדש רק שכר מכבר יכול לקדש והא וודאי צ"ע אם לא בהנאת קישוט:

(עב) חוששין לקידושין מדברי הח"מ משמע דכוונת הרשב"א אפי' ידוע דשייך לבעלה ואין לה רשות למכור וליתן מ"מ מהני כאן ולא נראה כן ברשב"א רק דשם הי' הספק דישנו ברשותה לגמרי ואין לבעל רשות בו כלל ויכולה למכרו וליתנו אבל בידוע שאין לה רשות לעשות בלעדי הבעל אפשר דלא הוי קידושין. גם דברי הרב צ"ע וכבר נתבאר דלא מהני שאלה מבעל גופא רק באופן שיקדש בהנאת קישוט כנ"ל:

סעיף כ. הנותן לחבירו מחנה על מנת להחזירו (עג) והלך המקבל וקידש כה אשה הרי זו מקודשת:

(עג) והלך המקבל. בכאן אם לא החזיר דמיו וודאי אינה מקודשת ודוקא לעיל שקיבל בשאלה בוודאי נתן באופן שיועילו הקידושין אבל לא כאן שלא גילה לו לקדש כלל בוודאי צריך להחזיר הדמים וכבר נתבאר שראוי להחמיר בזה דאפי' החזיר הדמים אינם כלום ולא הוי חזרה ובלא"ה ג"כ יש לגמגם דלא סמכה דעתה שיקיים תנאי ותצטרך להחזיר כמו במקדש בשט"ת על אחרים וגרע מינה כמו שכתבתי לעיל וא"כ אפי' החזיר אח"כ גוף הטבעת לא מהני ואין כאן קידושין רק במקדש בהנאת קישוט ודו"ק:

סעיף כא. (עד) המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי (עה) שאין לו עיקר כדאורייתא מקודשת ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת ואם באיסורי דאורייתא לגמרי (עו) כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא אינה מקודשת הג"ה. קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה ועבר אחד וקידש חיישינן לקידושין וצדיכה גט אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קידושין והפקירו ממונו אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (מהרי"ק שורש פ"ד) (עז) אשה שנדרה הנאה מאדם א' או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה ודוקא שקדשה בתורת כסף (עה) אבל אם קדשה בשטר הוי קידושין (רשב"א סי' תר"ב וחר"ג):

(עד) המקדש באיסורי הנאה דרבנן. ראיתי להאריך קצת בדינים אלו אח"כ נשוב לדברי הב"ש וח"מ. עיקר ענין זה פ"ק דפסחים דאמרינן התם וליבטל בשית כיון דאסרו רבנן לאו ברשותו קיימא כדר"ג ע"ש ויש לתמוה בענין זה מה ס"ד להביא הך דר"ג לכאן דשאני הך דר"ג כיון דמ"מ אסרו. רבנן בהנאה אותו החמץ א"כ, במאי תיקדש הא לאו מידי יהיב לה אבל מנין ללמוד שאינו ברשותו כלל שלא יוכל לבטלו ואי דמשמע להוי מצד הסברא שכל שאסור בהנאה מדרבן ממילא אינו ברשותו כלא א"כ מה צורך לדר"ג וחדר"ג לא שמענו שום דבר. ומה שנראה לפע"ד בענין זה דהתוס' פרק האיש מקדש הקשו במקדש בערלה תתקדש במה שיכולה להנות שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי שאין בו שוה פרוטה והוא דחוק מאוד דשור הנסקל וודאי שוה פרוטה עכ"פ וכן הקשה הרשב"א. והר"ן ז"ל תירץ דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן רק לחולה מותר. ולפי זה יש לתמוה על מה שהקשה הר"ן אח"כ בחולין שנשחטו בעזרה דאפי' דרבנן למה תהא מקודשת ולפי דבריו הנ"ל לק"מ דהא שם כתבו התוס' דלמד מברייתא דקתני ישרפו דהוי דאורייתא מדקתני וכן תי' והשתא אי בבהמה דאורייתא גזור חי' אטו בהמה אבל אי בבהמה גופא דרבנן למה קתני וכן חי' ע"ש והוא מהש"ס פרק כסוי הדם והשתא ממילא דאי יסבור ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור דגזור אטו קדשים ע"ש פירש"י והשתא ממילא מוכת דשלא כדרך הנאתן אפי' מדרבנן מותר דהא קדשים גופא אינן אסורין בהא רק מדרבנן א"כ לאו שייך לגזור בחולין אפי' שלא כדרך הנאתן כמו שדקדקו ממש בש"ס הנ"ל וא"כ ממילא מקודשת לר"ש מכח הנאה דשלא כדרך הנאתן משא"כ ערלה. ובשלמא בתוס' הנ"ל לא קשיא דהקשו ג"כ קושיא זו ולמה לא תירצו דהתם ביש שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא ר"ש פליג בחולין שנשחטו בעזרה ומודה בערלה בהך ברייתא גופא א"כ קשה במה נפשך אי יש פרוטה ערלה ג"כ מקודשת ואי אין שוה פרוטה גם בחולין אינה מקודשת אבל להר"ן הנ"ל דבערלה אסור שלא כדרך הנאתן ובחולין ע"כ למ"ד לאו דאורייתא מותר א"כ לא קשה מידי. ואין להקשות באמת בחמץ גופא תיקשי ג"כ בחמץ דרבנן תתקדש מכח שלא כדרך הנאתן דהא מדאורייתא אפי' בחמץ דאורייתא מותר ולמה החמירו רבנן בדרבנן טפי מחמץ דאורייתא לאסור אפי' שלא כדרך הנאתן הא ליתא חדא דיש לומר דבאמת ליכא שוה פרוטה כמו דצריך לומר לפי תירוץ התוס' הנ"ל וממילא גם להר"ן מוכרח לומר כן בחמץ כיון דבהא באמת מותר ואי נימא דסובר הר"ן דבחמץ דרבנן ג"כ אסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן עכ"פ משום חומרא דחמץ אבל עכ"פ בחולין שנשחטו בעזרה מוכרח בש"ס דמותר כנ"ל א"כ לק"מ וזה ברור. והנה בתוס' גופא יש מקום לתמוה דבשבועות (דכ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי כתבו בהדיא דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן א"כ מאי קשיא להו הכא דהא בהך דחולין שנשחטו בעזרה תרצו דליכא עיקר בדאורייתא א"כ הכא דיש לו עיקר בדאורייתא אינה מקודשת. ונראה לי לפרש כוונת התוס' דעיקר קושיתם הוא מאפר דנשרפים אפרם מותר רק דס"ל דמ"מ כיון דכמות שהוא אין לו שום הנאה ממנו א"כ אינו נותן לה כלום דהוי כאינו ברשותו ואינו שלו ואח"כ נעשה ענין אחר. וכן תירצו התוס' פרק כל שעה והרשב"א בחידושיו כאן ואהא קשיא להו דמ"מ כיון דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא עכ"פ א"כ מדאורייתא ברשותו הוא וכיון דברשותו הוא שפיר יכולה להתקדש שתהנה מאפרו ונהי דחכמים אסרו שלא כדרך הנאתן מ"מ לא הפקיעו מרשותו ומקודשת ע"י האפר ועל זה תירצו דליכא שו"כ וכיון דליכא שו"פ לא חשיב הנאה להיות ברשותו ע"י הנאה זו או דבאמת הנאת אפר מיקרי ג"כ שלא בדרך הנאתן שאין דרך הנאה בכך לשרוף הדבר ולהנות מאפרו רק דבהא אפי' מדרבנן ועל זה תירצו דליכא שום לפרוטה וכן תירצו פרק כל שעה דאין בהנאת אפר שוה פרוטה וכתבו דלתירוץ קמא קשה דשלא כדרך הנאתן מותר והיינו כמו שהקשו וזהו כוונהם כאן ולכך הקשו מיד משלא כדרך הנאתן וזה כולל גם הנאת אפר דמותר אפי' מדרבנן וכיון דמשכחת הנאה זו אפי' כמות שהוא חשיב שפיר ברשותו ועל זה חידצו עוד דלא נתכוונה רק להנות כמות שהוא:

ודע דבתירוץ זה יש לדקדק קצת דאי משום טעות אתינן עלה אפי' קידש בנבילה וטרפה לא תהא מקודשת וצריך לומר דוודאי גילה לה שהוא ערלה ומ"מ כיון שלא אמר בפי' בשלא כדרך הנאתן דעתה כדרך הנאתן ולפי זה יש מזה סתירה