תפארת יעקב אבן העזר קידושין כח

מוקדש כלל ולדעת הרא"ש למה לא יהא מוקדש נכוף לזה ים תנאי לשלם עבורו וממילא השור מוקדש וכיון שיכול לקיים הקדשו על ידי קיום התנאי למה לא יקיים התנאי וההקדש יהא קיים וע"כ דלא הוי קיום התנאי רק בהחזרת השור ואם יהא הקדש לאו בר חזרה הוא וזה ברור:

גם מה שכתב והיינו טעמא נמי הכא דמפלגינן בין גזל דאחרים לגזל דידה וכו' הוא תמוה לפע"ד לא מבעי' לפ"מ שהכריע הרב לעיל דבגזל דידה צריך לשלם לה גזילותי' כמ"ש הר"ן דהרשב"א ולא הביא שום חולק בזה א"כ פשיטא דלא דמי הך דהכא לגזל דידה כלל דבגל שאני דהחפץ שלה וגם דמים יתן א"כ הרי יש לה הכל במילואו בלי הפסד כלל ושפיר יש לומר דנתרצית להתקדש בחפץ ע"י חזרת דמים עבורו דמה נפקא מינה אם מקדשה בדבר חדש ומחזיר החפץ בתורת חזרה או משום עבור החפץ ומקדש בחפץ אבל כאן שנאמר דדעתו ליתן חפצו על מנת לקבל מעות תמורתו בלי החפץ כלל מאיזה צד נאמר כן ומה שהכריח דאדעתא דהכי חסר לו הטבעת ואי משום דאמר בלשון שאלה לאו כ"ע דינא גמירי ובמדאי הי' בכל אופן שיועיל והוא תמוה דמהאי טעמא אין ראוי לומר כן דכיון דכ"ע לאו דינא גמירי באמת הי' חושב דתתקדש בשאלה ולא יגיע לו שום נזק אבל מנין לומר שאם הי' יודע שאין קידושין רק באופן שיגיע לו נזק שלא יחזיר לו, חפצו באמת לא הי' נותן לו לקדש רק לפי שחשב ובכך היא מקודשת ולא יגיע לו שום נזק לכך מסרו לו וכ"ש מה שכתב ואפי' מתנה גמורה הי' לנו לומר כדחזינן בגזל דידה וכו' והוא תמוה דהתם לא הפסידה כלום משא"כ הכא מנין דרוצה ליתן לו מחנה כיון דלאו כ"ע דינא גמירי חשב שתהא מקודשת בשאלה אבל לא להפסיד טבעת שלו לגמרי לא הי' באמת מוסר לו ואפי' אי נימא דסובר הרא"ש דגם גבי גזל אינו צריך להחזיר לה הגזילה דלא כהכרעת הרב לעיל וכמ״ש לעיל שם מ"מ לא דמי כלל לגזל דכיון דשדיך ורוצה להתקדש לו יש לומר דנתרצית באמת להתקדש בלי ריווח כלל רק שלא תפסיד עכ"פ והיינו דיגיע לה גזילתה משלם אבל כאן להפסיד מה שנותן מאן שמעת לי' והוא תמוה לפע"ד. ועוד תמוה לי לפי דבריו דצריך עכ"פ להחזיר דמים או יקנה ממנה החפץ ואי לאו לא מהני א"כ למה תהא מקודשת מ"ש ממקדש בשט"ח על אחרים דלא מהני משום דלא סמכה דעתה כדשמואל א"כ הכא וודאי לא סמכה דעתה שמא לא יחזיר לו המעות ותצטרך להחזיר החפץ ואפי' מאן דפליג התם היינו דלא שביק לדידה ומחיל לאחריני אבל הכא לכ"ע לא סמכה דעתה ולמה תהא מקודשת ופשיטא שאין לחלק דשאני הכא דקיבלה חפץ עכשיו משא"כ התם דלא קיבלה רק שטר דהא ע"כ קבלת השטר הוי כקבלת חפץ כמ"ש התוס' שם דאל"כ הוי אקדש במלוה ע"ש. ולפי זה ממילא אפי' פי' במתנה על מנת להחזיר וקידש בו אשה אין ראוי שתהא מקודשת מהאי טעמא חדא דלא סמכה דעתה ועוד שהוא צריך להחזיר החפץ דוקא כמו שכתבתי [וכמו שיתבאר עוד] ואפי' תימא שנתפוס הך סברא שיקנה ממנה החפץ מ"מ בכהאי גוונא כיון דלא גילה לה דשאול הוא או שניתן לו על מנת לא נתקדשה רק אדעתא דחפץ גופא ולא בדמיו וכאן הרי תהא מוכרח למכור לו כמו שירצה דאל"כ תצטרך להחזירו בלא כלום:

גם מה שכתב ועוד ראי' מפרק יש נוחלין וכו' והנה לכאורה נראה שבא להוכיח משם דחזרת דמים הוי חזרה דאל"כ למה יצא בו לרבי ובאמת הי' לו להביא בפשיטות מהא דרבא דמהני באתרוג מתנה על מנת להחזיר א"כ ע"כ דמועיל חזרת דמים דאל"כ הרי אינו יכול לאכלו ולא יצא בו כמו אחד מן האחין דהתם אלא שהרא"ש בא להוכיח משם גוף הסברא דהכא דאם לא שיועילו הקידושין למאי יהבי' ניהלי'. אבל באמת הא וודאי ליתא ותרווייהו לא מוכח מהתם כלום דוודאי החם כיון שאמר אתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני שפיר אמרינן דהקנה לו בכל אופן שיוכל לצאת בו אבל כאן נהי' דניחא דוודאי נתרצה שתתקדש אבל כיון שאמר בפי' בשאלה באמת לא רצה רק להשאיל שלא יפסיד הוא וכ"ע לאו דינא גמירי וחשב שתתקדש באופן זה ואי הי' יודע שאי אפשר שתתקדש רק שיתן לו בלשון שלא ישיג בחזרה החפץ וכ"ש שיפסיד לגמרי באמת לא הי' נותן ומנין אנו יודעין דהוא אוהבו כ"כ שהי' נותן לו במחנה ג"כ. גם בעיקר ההוכחה דמהני חזרת דמים לא מוכח מהתם מידי דפשיטא דאין הטעם באחין דבשביל שאין יכיל לאכול אינו יכול לצאת בו דא"כ במתנה על מנת להחזיר כשאין לו אתרוג אחר דוודאי להחזיר לו האתרוג נתכוון לא יצא בו לפי שאינו יכול לאכלו ובאמת הא ליתא דאינו מזיק באתרוג רק של ערלה שאין בו היתר אכילה כלל ואין במציאות לאכלו אבל כל שיש במציאות לאכלו אף שהוא אינו יכול לאכלו עכשיו בשביל זה לא הוי שלא לכם כל שהוא שלו רק טעמא דאחין דבלא"ה לא הוי לכם דיש לאחין חלק בו רק אי יכול לאכול בזה נעשה לכם ולא תשיב חלק האחין לפי שיכול לאכלו ואין מקפידין הוי כשלו אבל כל שאינו יכול לאכול דמקפידין אינו לכם מחמת שהוא של אחין לכך בהך דרבי שהוא שלו עכשיו לגמרי רק אחריו לפלוני אף שאינו יכול לאכול חשיב לכם דשלו הוא לצאת בו והוי כמתנה על מנח ליתנו לפלוני אחריו דהשתא הוא שלו והוי לכם ובשביל שאינו יכול לא נפקע מתורת לכם וזה ברור אבל וודאי דכל שנתן לו מתנה על מנת להחזיר צריך להחזיר אותו דבר דוקא דאדם רוצה בקב שלו כנ"ל תדע דקאמר רבא לא החזירו לא יצא ולמה לא יצא הא יכול לשלם לו כל אימת דבעי ויצא וע"כ כל שאכלו או אבדו לא יצא ובאבידה צריך פשיעה דוקא כך כתב הרשב"ם שם] גם מה שכתב ועוד ראי' מפרק בתרא דמועד קטן וכו' אינה ראי' כלל לפע"ד דהתם שאני דאמרינן דבמה שאמר לו לבקר אבא גילה דעתו שרוצה לקרוע על אביו חלוק הזה והוי כאמר לו כן בפי' א"כ כשנתן לו נתרצה שיקרענו יהא באופן שיהא אבל הכא לא שמענו ממה שנתן לו לקדש שרוצה הוא באופן שלא יהא מוחזר לו וכ"ש להפסיד לגמרי. ועכ"פ מכל הלין טעמא איני רואה מקום לקדש בטבעת שאולה דמלבד מה שביארנו שאין בכל דברי הרא"ש דבר ברור שיועילו הקידושין קשה עליו דעכ"פ לא סמכה דעתה (אם לא דנימא דנותן במתנה גמורה וזה וודאי נסתר לפי הנ"ל והרא"ש גופא לא נראה לו עיקר רק לקבל מעות או החפץ] אם לא באופן שיודיע לה שהוא שאול ומתקדשת בהנאת קישוט ויתבאר בסמוך. וכמו כן בנותן מתנה מפורש על מנת להחזיר איני רואה מקום שיוכל לקדש בו אשה אם לא שמודיע אותה שאינו מקדש רק בהנאת קישוט ויהא מוכרח להחזירו כנלפע"ד ומעתה נשוב לדברי המחבר והרב:

(ע) והודיעו. עב"ש ס"ק מ"ח וכבר ביארנו דראוי להחמיר שלא לקדש רק באותן ד' אופנים המבוארין בב"ש ואפי' הודיעו שרוצה לקדש בו. וכתב עוד בשם ח"ה דאם קידש בהנאת קישוט אין צריך להודיע לה ששאל הכלי. ולכאורה מדברי הרא"ש לא נראה כן ולקמן יתבאר ראי' ברורה מדברי התוס' שלא כדבריו. דהא הוא דעתו כדעת הרי"ף ורש"י דהחילוק בין מקדש במלוה להנאת מלוה היינו במה שמזכיר בפה בפי' בהנאת מחילת מלוה ואפי' במחילת מלוה לא מהני א"כ נראה לכאורה דהכא נמי בעינן שיאמר בהנאת קישוט א"כ מבואר דמ"מ צריך שיודיע לה שהוא שאול אך יש לדחות דהתם כל שלא אמר בהנאת דעתה אגוף המלוה אף שבאמת יודעת דאין לה רק מחילת המלוה מ"מ דעתה אגוף המעות אבל כאן כשהודיע שהוא שאול יודעת בהכרח דאינה מתקדשת רק בהנאת קישוט ואין צריך לומר בפי' בהנאת קישוט ומ"מ אין דברי ת"ה מוכרחין לפע"ד דיש לומר דאינה רוצה להתקשט בשל אחרים דגנאי הוא לה משא"כ בשלו אין לה גנאי אף שלא יהא שלה לגמרי. ומ"ש בדבר העיטור והמחבר פשוט הוא לפע"ד דמה שכתב המחבר ואם לאו היינו ששאל ולא פי' כלום ואז יש ספק מכח תרתי שמא