תפארת יעקב אבן העזר קידושין כו

דעת הרמב"ם דמשמע דהכל הוי וודאי ודלא כמו שפי' בב"י רק בכאן הואיל ונחלק הר"ן לגמרי על הרמב"ם סתם כהר"ן בצירוף מה חיש מקום לפרש דעת הרמב"ם דמסכים להר"ן ודוק היטב:

סעיף יז. (סג) הנכנס לבית חבירו ולקח לו בלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש כו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקדושת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר (סד) שאין בעל הבית מקפיד עליו בנון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק:

הג"ה. (סה) אורח שיושב אצל ב"ה ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת (הגהות אלפסי):

(סג) הנכנס לבית חבירו וכו'. הנה מכל הפוסקים מבואר להדיא דמפרשים הך עובדא בש"ס דהך סרסי' קידש האשה לעצמו ולא נתבאר בדעתם אם עשה שליח לקדש לו אשה בפירות שלו ויש שם יפות וגרועות ויפות ביותר ובא ואמר כלך אצל יפות מה דינו. ולכאורה מלשון רש"י והר"ן משמע דעיקר החילוק מה שכאן נטל לעצמו ושם תרם תרומת חבירו ולפי זה בקידושין כגוונא דתרומה שקידש לחבירו אפשר הי' מועיל ואף דבב"מ בעובדא דבוסתנא דמרי בר איסק משמע דעיקר החילוק דתרומה מצוה הוא וא"כ אפי' כה"ג לא מהני רק בתרומה דהוי מצוה מ"מ אפשר לומר ליישב דברי רש"י והר"ן דהתם שאני דשאלו למה אינן אוכלין עכשיו דאמר להם בפי' לאכול ולזה הוצרך לחלק דתרומה מצוה אבל מ"מ אפשר דהיינו דוקא בתרומה דאינו מקבל תמורתו דבר לכך לולא דמצוה הוא לא היה מהני וכמו כן בהך דאמימר ורב אשי אבל בשלח שליח לקדש דקונה תמורתן אשה שפיר י"ל דאפי' לאו מצוה מהני כלך אצל יפות רק בקידש לעצמו לא מהני דזה גרע מתרומה ואין צורך לחלק במלוה. כך נראה לכאורה לדעתם:

איברא מדברי התוס' שם משמע להדיא דמפרשים הסוגיא כהך דתרומה ממש דעשה שלית לסרסר לקדש לו אשה וקידש לו ואמר לו כלך אצל יפות והוי ממש דומיא דתרומה ובהא מחלקינן בין מצוה לאינו מצוה כדמחלק בש"ס ב"מ הנ"ל וכן נראה שם בש"ס ב"ח דהיינו הך דברי רבא דהכא. וראיתי בב"ש ס"ק מ"ד ומשמע לי מתוך דבריו דמפרש דברי התוס' דבע"ה נתן לו רשות לקדש אבל לעצמו קידש ולא ידענא מאי קאמר שהרי התוס' הכריתו דבר זה לפי מאי דמוקמינן הך דתרומה דשוי' שליח א"כ מאי ענין זה להך דהכא דהתם שאני דבעינן שליחות לתרומה מכת אתם גם אתם אבל כאן דמקדש לעצמו איזה שליחות בעינן ואי דמשמע להו מצד עצמם דהכא בנתן לו רשות דאל"כ מאי ענין זה לתרומה דאינו מקבל לעצמו משא"כ התם א"כ מאי ענין להך אוקימתא דשוי' שליח הא בלא"ה לא דמי. ועוד דהאיך אפשר לפרש לשון זה בתוס' דשוי' שלית שנתן לו רשות לקדש וכי שליחות היא זו ואיזה שליח נעשה בזה. וברור דכוונת התוס' כמ"ש והיינו דמשמע להו דהכא ע"כ דמקדש לבע"ה דאל"כ בלא"ה לא דמי לתרומה דשאני הכא דנטל לעצמו ולא ניחא להו לפרש כך באמת הכוונה בש"ס דהא בב"מ מבואר דעיקר החילוק דתרומה מצוה א"כ מבואר דאפי' בגוונא דדמי ממש לתרומה לא אמרינן כלך אצל יפות ולזה כתבו כיון דמוקמינן בב"מ הך דתרומה דשוי' שלית ולא מהני גילוי דעת דנימא דהוי כאילו עשאו שלית בפי' א"כ הכא נמי בלי הך סברא דכיסופא לא מהני גילה דעת למיחשב כאילו עשאו שלית בדבר דבעינן שליחות ולזה הכריחו דהכא נמי בשוי' שליח ומ"מ לא מהני ואדרבא נראה לפע"ד דבכהאי גוונא בקידש לעצמו ונתן לו רשות לקדש אפשר דלכ"ע לא חיישינן לכיסופא כיון דרצה ליתן לו מתנה גמורה מתחילה בלי כיסופא כלל בעין יפה נתן שיוכל לקדש מן היפות וליכא בזה משום גזל כלל. וזה יש להוכיח מדברי התוס' דהא ע"כ דהי' להם הכרח דמיירי דקידשה לבע"ה דאל"כ לא דמי לתרומה וא"כ מנא לן דשוי' שליח דלמא באמת בקידשה לעצמו ונתן לו רשות לקדש בשלו והוי נמי דומיא דתרומה וע"כ דקשיא להו במה נפשך אי בלא נתן לו רשות אינו ענין לתרומה כלל ובנתן לו רשות בוודאי מקודשת כנ"ל ואין כאן משום גזל כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב הואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו משמע דכל שקידש מדעתו מקודשת אפי' לא אמר לו בפי' במה דבהא שוב ליכא משום כיסופא כיון דחזינן שרצה ליתן לו במתנה לקדש בו [ובהא אתיא לי שפיר מה דהקדימו התוס' לפרש שלא ברשות על היפות ובתר הכי כתבו וא"כ וכו' משום דאי הי' הכרח מהך שלא ברשות לפרש באופן אחר הי' מקום לפרש כאן שקידש לעצמו שלא ברשות ודמי להתם דהתם נמי הי' שלא ברשות אבל עכשיו דשלא ברשות היינו על היפות ובנותן מתנה וודאי לא שייך זה דבעין יפה נתן כנ"ל] ויש לי עוד דברים בזה בדברי התוס' ובסוגית הש"ס ב"מ הנ"ל אלא דאין כאן מקומו להאריך בזה:

עוד כתב הב"ש בדעת רש"י והר"ן דעכשיו הוי קידושין לכ"ע רק אי ניחא למפרע מיירי בש"ס ואינו נכון כלל דפשיטא דבש"ס מיירי שנולד איזה דבר חזרה ביניהם דמש"ה אתי לקמי' דרבא. ועוד דפשיטא שצריך לקדשה שנית עכשיו דהא כיון דקידושי קמאי לאו כלום אפי' ישנם בעין מה יועיל בלי קידושין או נתינה מחדש וכוונת רש"י דוודאי אי הי' לנו ידיעה דנתרצה קודם כשלא הי' כאן אז לא אמרינן משום כיסופא רק כיון שאין כאן רק מכח דבריו עכשיו ועכשיו אומר משום כיסופא א"כ אין גילוי דרצה מעיקרא וממילא אין כאן קידושין כלל דעכשיו לכיסופא אומר אבל אי הי' גילוי על מעיקרא לא אמרינן לכיסופא כשלא הי' כאן ודו"ק. גם בהך דתרומה הכל מיירי שאינן לפנינו וכבר נתנם לכהן דאל"כ אלא ישנם כאן הא אי כוונתו באמת לתרומה יעשה אותן בעצמו תרומה עכשיו ואיזה גזל יש בזה מאחר שישנם הכל לפניו וע"כ דכבר תרם ואיננו לכך חושש משום גזל וכל השקלי וטרי' אהך דמעיקרא וזה ברור. ומה שהקשה מיאוש שלא מדעת באמת משום הך קושיא מוקי התוס' דהך דהכא ג"כ בשווי' שלית כנ"ל. ואף דמרש"י והרא"ש לא נראה כן היינו דס"ל דרבא לא מוקי הך דתרומה דשווי' שלית רק מחמת דבעינן שליחות אבל הכא בקודש לעצמו לא בעינן שליחות ומהני משום כלך אצל יפות לכך מחלק דלא אמרינן הך סברא רק בתרומה והתוס' לא ניחא להו בהא דבקידש לעצמו בלא"ה לא דמי לתרומה אפי' יאוש שלא מדעת הוי יאוש דלא אמרינן הך סברא דכלך אצל יפות רק בתרם בעבור חבירו ולא משמע להו לפרש כך הש"ס כיון דבב"מ מוכח דהחילוק מכח דתרומה מצוה לכך מוקי הכא ג"כ בשווי' שליח כנ"ל:

(סד) שאין בע"ה מקפיד. עב"ש ודבר ברור הוא דהעיקר כהפרישה דאי יש בו שוה פרוטה לא שייך לומר שאינו מקפיד. גם נראה דלסברת הב"ש ס"ק מ"ז דהוי יאוש שלא מדעת כיון דכ"ע וודאי מקפידין דהא שוה פרוטה חשיב ממון. גם הך לישנא דהרמב"ם מורה כך בהדיא כמ"ש המ"ל שם רק לפי זה צריך לומר דאפי' פחות מפרוטה דוודאי באין נזקקין מחמת ספק שמא שוה במדי מ"מ במקפיד תשיב גזל ואינה מקודשת כלל רק מספק מקודשת שמא שוה במדי ושמא אינו שוה וזה ברור. גם אי יש ספק דמקפיד בזה ג"כ אפשר דלא הוי קידושין כלל דהוי ס"ס רק בוודאי אינו מקפיד מיירי או שאין דרך להקפיד בזה ודו"ק:

(סה) אורח שיושב. והט"ז גימגם בזה מהך דא"ת סי' ק"ע ואינו כלום דהתם שאני דבע"ה חושב שהאורח נותן בע"כ שלא ברצונו אבל כשהאורח רוצה באמת ליתן לטובתו בהא וודאי אינו מקפיד ודו"ק: