תפארת יעקב אבן העזר קידושין כה

והרי קודם חזרה או בעת חזרה הוא מקדשה בפי' א"כ לכ"ע מקודשת וזה שפירש"י בשכר שעשיתי היינו אחר שהחזיר כבר דאל"כ כיון שהוא מקדשה עכשיו בשכרו בוודאי מקודשת ואינו ענין כלל להך ברייתא אבל בשכר שאעשה דהקידושין הם קודם העשי' א"כ לא מהני אפי' תימא דלאחר חזרה נתבאר דהחזיק דבריו הראשונים מ"מ לאחר חזרה הוי מחילת מלוה ולא מהני:

וזהו ג"כ כוונת המרדכי פרק א"נ שכתב דמיד שעשה השכיר פרוטה יכול לקדש בו והיינו דזה שאמרו בש"ס היינו שאינו מקדשה עכשיו כלל רק במאמר הראשון שנתרצו אבל במקדשה עכשיו בפרוטה שעשה מה בכך דישנה לשכירות וכו' אדרבא משום הא מקודשת דמגיע לו פרוטה שכירות והוא מקדשה בו ואינו מקדש במלוה כיון שיש לו משכון וזה ברור. ולפי זה מוכח מדברי רבינו ירוחם והרא"ש ורש"י והמרדכי דלא כתוס' רי"ד הנ"ל דלעולם צריך לקדשה מחדש אך מדברי הר"ן ורמב"ן שהקשו בפשיטות ממלוה שיש עלי' משכון ולא מחלקו דהתם מקדשה עכשיו משא"כ כאן משמע לכאורה דס"ל כתוס' רי"ד הנ"ל דבלי קידושין מחרש אין סברא כלל דמהני. גם מדברי התוס' פרק הגוזל מוכת כדברי ת ס' רי"ד כמ"ש ריש ס"ק נ"ו מ"מ כיון דבש"ס מוכח להדיא דלא כתוס' רי"ד וודאי הכי עיקר. גם העיקר כדברי ר"י בדין זה מאחר דבש"ס מוכת כן כמ"ש. כן נראה לי ברור ואפי' אם באנו לחוש לדברי הטור בשם הרמ"ה לעיל מ"מ כבר ביארנו שם דהיכי דמזכיר המשכון בעת קידושין מודה הרמ"ה א"כ הכא נמי:

(נט) נתן משלו. עב"ש ס"ק מ"א ואינו נראה כלל רק כל שהוסיף בגוף הכלי משלו אפי' כסף או זהב סתם לא דבר מסויים יש לו קנין בגוף הכלי באותו דבר מועט עכ"פ אך אם הכלי נעשה מזהב וכסף של האשה רק שהוצרך הוצאה לדברים אחרים הצריכין למלאכה זו אז וודאי אין לו קנין בגוף הכלי מאחר שממשות הכלי כולו של האשה דאל"כ כמעט לא משכחת אין אומן קונה בשבת כלי דלעולם הוא מוציא הוצאות על המלאכה וזה ברור:

סעיף טז. קידש במלוה ובעל סתם בפני עדים שראו שנתייחד עמה (ס) צריכה גט מספק:

הג"ה. (סא) וה"ה אם קידש בפחות מפרוטה ובעל (סב) וכל כיוצא בזה (הר"ן פ' המדיר):

(ס) צריכה גט מספק. ברמב"ם משמע דוודאי צריכה גט דלא כב"י כמ"ש הלח"מ שם. איברא יש לדקדק לפי דעת הרמב"ם פ"י מה"ג דסובר דלא אמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות רק באשתו דוקא א"כ תינח קידש על תנאי ובעל סתם דסובר הרמב"ם דמחמת קידושין הראשונים מתקדשת מדלא כתב שבעל בפני עדים כמ"ש הלח"מ שם אבל במקדש במלוה פחות משוה פרוטה דקידושין הראשונים אינם כלום רק עכשיו מתקדשת בביאה א"כ כיון שאינה אשתו למה נימא בי' אין אדם עושה וכו'. ודוחק לומר דמ"מ כיון שקידשה חזינן דאינו רוצה לבעול דרך זנות רק ע"י קידושין דהא מהאי טעמא אמרינן דקידשה בביאה שנית משום דידע דאין קידושין הראשונים כלום כדאמרינן בש"ס בהא לא טעי א"כ כיון דלא טעה וידע שאינו כלום א"כ למה נימא בי' חזקה יותר משאר פנוי הבא על הפנוי'. ואפשר דסובר הרמב"ם כיון דמ"מ קידשה קודם אמרינן דאין דעתו לבעול בזנות רק לא רצה לקדש בביאה דרב מינגד למאן דמקדש בביאה לכך קידש קודם במלוה או פחות מפרוטה לסלק מעליו נגודי דרבנן ומ"מ ידע שאין קידושין רק בביאה כנ"ל. ומה שהקשה הר"ן על הרמב"ם דהא בש"ס עריך להו בהדדי ועל תנאי וודאי אין קידושין וודאי לק"מ לפע"ד דהא ע"כ לא שוי להדדי דאלו מקדש על תנאי אפילו בלא יחוד לפני עדים הוי קידושין כמ"ש הלח"מ שם ובהנך בעינן לפני עדים דוקא וע"כ דכל חד כדיני':

קצת שם. אך העיקר נראה לי דהרב כאן לא בא לומר רק ובאמת שלא ידעתי מנין לו לרמב"ם דבר זה שאינה מתקדשת רק בראשונים ואי משום דקשיא לי' כנסה ולא בעיל הא כתבו התוס' שם משום דחופה קונה ואפי' למ"ד חופה אינה קונה כך הי' כוונתו מעיקרא כשיכנסנה יהיו קידושין בלי תנאי והשתא תינח בלא בעל באמת אבל בבעל מהיכי תיתי יחשוב על הנך קידושין דלמפרע הא אם יבעול יוכל לקדשה בביאה זו וא"כ בבעל שפיר י"ל דבביאה זו מתקדשת ועיין בסמוך:

(סא) וה"ה אם קידש וכו'. עת"מ שכתב היינו בקידש על תנאי ובעל ואפי' הטעתו בתנאי. נראה מדבריו דבלא הטעתו רק שהתנה תנאי שיכולה לקיימו רק לא קיימה ג"כ הדין דצריכה גט כשבעל ולפעד"נ דדין זה אינו רק בהטעתו דוקא כגון על מנת שאין לה נדרים ויש לה דאז אמרינן מדבעל ולא חש שמא יש לה באמת והוי בעילת זנות ש"מ דנתכוון שתתקדש בלי תנאי אבל כשהתנה עמה תנאי שאפשר לה לקיימו רק שאינה רוצה לקיימו אפי' בעל אפשר דלכ"ע לית כאן חשש קידושין דהא בעל על דעת שתקיים התנאי וחשב שהיא ג"כ לא תעשה בעילתה בעילת זנות [וכן מוכרת לומר דאפי' גבי אשה יש חזקה זו דאל"כ מאי חזקה בדידי' ודו"ק] ואין כאן חזקה כלל ומה שפירש"י אפי' הטעתו אין הכוונה להורות דכ"ש בתנאי אחר רק דבא לפרש הכוונה קידש על תנאי ובעל שבאמת לא הי' כמו שהתנה דאל"כ פשיטא דהוי קידושין:

ודע שאני מסתפק במה שפירש"י למ"ד דסובר דטעה בעל תנאי דתשב דבאמת אין לה נדרים משמע דבכהאי גוונא שנתברר לו הנדרים קודם ביאה לכ"ע הוי קידושין דהא לא טעה. ובאמת יש מקום לומר להיפך דכל שנתברר לו שהטעתו קודם נתבטלו הקידושין לגמרי א"כ הוי כפנוי הבא על הפנוי' שהרי נודע לכל שאין קידושין הראשונים כלום אם לא שנפרש על פו דברי התוס' הנ"ל דכך הי' כוונתו כל אימת שיכנוס אפי' אחר שיתברר לו שהטעתו תהא מקודשת למפרע וצ"ע בזה:

(סב) וכל כיוצא בזה. עת"מ שהקשה מדברי המחבר סי' ל"א ס"ט. גם על הרב יש לתמוה דמה ביקש כאן בהך דמבואר לקמן בדברי המחבר ואם בא לחלוק עליו דאינו רק ספק ולא וודאי הי' לו לחלוק שם ולא לכתוב כאן וה"ה וכו'. והנה לכאורה הי' נראה לי דהמחבר מיירי לקמן שקידש בפחות משוה פרוטה דיש ספק דשוה פרוטה במדי הילכך כיון דכבר היא אשתו וצריכה גט בלא"ה מכח ספק בהא לכ"ע אמרינן חזקה דהוי וודאי וכל הספק אינו רק בקידש בפחות מפרוטה בכסף דאפשר דהוי כמו שאר פנוי הבא על הפנוי' וזה שכתב הרב. כאן וה"ה אם קידש בפחות מפרוטה דהיינו בכסף ובסי' ל"א מיירי בשוה כסף, וכן יש לדקדק במה שכתב המחבר דצריכה גט מספק כשבעל בפני עדים שראו שנתייחד עמה מבואר דבלא"ה אפי' ספק קידושין לא הוי ולפי זה הך דינא לא מוכת מסי' ל"א דשם כתב קידושי וודאי וי"ל דספק הוי בלי עדים ג"כ לזה קמש"ל הרב בהג"ה דה"ה בקידש בפחות מפרוטה ובעל וכל כיוצא בזה כל שלא בעל בפני עדים אפי' ספק קידושין לא הוי משום דבהך דהכא וקידש בפחות מפרוטה הקידושין הראשונים אינם רק עכשיו מיקדשה הילכך בעינן עדים דוקא. ולפי זה מ"ש הת"מ דכל כיוצא בזה היינו בקידש על תנאי ואין הדבר כן דהתם תליא בפלוגתא כי לפי דעת הרמב"ם וכמ"ש הלת"מ לדעתו מבואר דבקידש על תנאי הוי קידושין הראשונים קידושין ולא בעי עדים כלל וכוונת הרב כל כיוצא בזה שאין קידושין הראשונים כלום רק האחרונים וזה ברור לפע"ד ולא מיירי הרב כאן להורות בקידש פחות מפרוטה אי הוי וודאי או ספק רק בלי עדים אינם כלום ומ"ש המחבר שם דהוי וודאי היינו בצירוף דעת הר"ן דסובר דבהא לכ"ע הוי וודאי ע"ש ואף דהר"ן הביא מחמירין, מ"מ סמך כזה על סברא ראשונה דכצירוף