תפארת יעקב אבן העזר קידושין כג

כמו הך דר' אמי דאין המלוה בעין אבל כשהמלוה בעין והוא מקדשה דס"ל לכל הפוסקים דמ"מ אינה מקודשת א"כ אפי' נותן לה פרוטה אפשר דבהא לא אמרינן דנתכוונו לפרוטה דמסתמא דעתם אמלוה בעין שבידה וכ"ש כשהלוה לה והמעות עדיין בעין רק שאינה מקודשת שלא ניתן לחזרה אבל מ"מ דעתם וודאי אמלוה. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב אמר לה הרי את מקודשת בפרוטה ובחוב שיש לי אצלך וכן אם אמר במלוה שיש לי אצלך ובפרוטה וכו' והדבר תמוה דהיינו הך. ואף שיש לומר בפשיטות דבא לומר אף שהקדיש המלוה לפרוטה מ"מ דעתו אפרוטה אבל למה שינה לומר מלוה ומעיקרא תוב. לכן נראה דחוב הכוונה שאינו בעין וקמש"ל מלוה אפי בעין ואפי' זכרה קודם ודו"ק:

סעיף טו:

אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה (נו) אינה מקודשת (נז) וי"א שהיא מקודשת:

הג"ה. אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר"י) ואם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו (נח) לכ"ע מקודשת דהוי לי' כמלוה שיש עליו משכון (ר"י נתיב כ"ג) (נט) נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה וקדשה בו מקודשת לכ"ע דה"ל כמלוה ופרוטה (טור) עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הוה לי' כמלוה ביך אחרים (ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמ"ש ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו'):

(נו) אינה מקודשת. עב"ש מה שהשיג על הפרישה ופי' דאי הי' בסופו לא הי' חל עד שיתן לידה החפץ ואמת שכך משמע מפירש"י אבל לא הבנתי לפי זה מה צורך לומר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דהיינו כל פרוטה ופרוטה והחפץ בידו מ"מ מגיע לו שכירות דהא די דנימא ישנה לבסוף רק קודם שמחזיר לידה וא"כ הוי מלוה ומדאמרינן מתחילה ועד סוף וודאי משמע דכל שהי' הדין שאינו מגיע לו בעד כל פרוטה רק לאחר הגמר היתה מקודשת, לכן נראה פשוט דעיקר הכוונה דהא האשה לא נתרצית להתקדש רק כשיגמור הכלים א"כ אי ישנה מתחילה ועד סוף בהכרת מה שעשה נעשה מלוה ואי אפשר שנאמר דעשה תיכף לשם קידושין דהא אינה מקודשת אז כלל וע"כ מלוה הוא ומכיש האחרון שאינו שוה פרוטה אפי' אם יעשה לשם קידושין לא מהני דבהא אינה מקודשת שאינו שוה פרוטה רק במלוה דלמפרע אבל אי אין מגיע לו שכירות רק בגמר הכלי דהיינו במכיש האחרון א"כ במכיש האחרון נתחייבה, לו כל השכירות א"כ אמרינן דלאו קידושין במלוה הוא רק לשם קידושין נעשה ולא נתחייבה לו מלוה מעולם משא"כ אי ישנה מתחילה ועד סוף בהכרת נתחייבה לו מלוה וזה ברור לפע"ד:

והנה הב"ש הביא דברי התוס' פרק הגוזל (דצ"ט) והוציא מדבריהם שאפי' אומר בהנאת מחילת מלוה לא הוי קידושין כשהכלי בידו ואין דבריו נכונים לפע"ד דהא ע"כ צריך לומר דס"ל לתוס' כדעת תוס' רי"ד שהביא הח"מ דצריך לקדש אותה מחדש לכ"ע דאל"כ מאי קשיא להו אהא דפריך במאי מקדשא דהא כיון שאינה מקדשה עכשיו כלל א"כ אם לא יתן החפץ לידה ג"כ האיך תתקדש דהא בקידושין הראשונים לא נתקדשה דלא נתן לה אז דבר ובשביל שעשה החפץ לא נתקדשה שהרי יכול לתבעה שכירות ולחזור מהקידושין לגמרי ואפי' אמר לפני עדים שגמרן לקידושין לא מהני כל שלא יאמר לה א"כ הוי קידושין דהשתא וע"כ דס"ל לתוס' דבאמת צריך לעולם קידושין מחדש אפי' מחזיר הכלי ואפי' הוסיף נופך משלו ואהא קשיא להו מאי פריך במאי מקדשא הא במחילת החוב מקדשא והשתא תיקשי האיך ס"ד דעיקר כוונת התוס' להקשות בהנאת מחילת השכירות א"כ תיקשי הא ברייתא לא קתני הכי ואי דנוקמא דקאמר לה הכי מ"ט דרבנן דאינה מקודשת דהא בהנאת מחילה לכ"ע מקודשת ואי דמשמע להו דיש לומר דרבנן פליגי בהא ג"כ א"כ לא הועילו כלום דאכתי אפילו נימא דמחזיר לה החפץ הוי לי' לומר דמיירי בהנאת מחילת השכירות אבל מקדש במלוה לכ"ע אינה מקודשת. לכן ברור דעיקר כוונת התוס' להקשות לא מבעי' בהך סוגי' דהמקדש דקאי גם בס"ד דסובר ר"מ מקדש במלוה מקודשת א"כ קשה האיך קאמר במאי מקדשא במלוה מקדשא דהא מוחל לה המלוה וכיון דמ"ד מקדש במלוה מקודשת סובר דלא קפדינן שיתן לה דוקא דבר ממש לידה א"כ הכא נמי אפי' לא מחזיר לה החפץ מ"מ מקודשת במלוה (וליכא למימר כיון דיש חפץ בידו ואינו מחזיר גרע טפי דכבר הוכיחו התוס' פ"ק דקידושין (די"ט) בד"ה במלוה דע"כ לא אמרינן הכי ע"ש] ועל זה תירצו התוס' דזה גרע ממלוה שאינו מגיע לו כעת שום דבר כל שאינו. מחזיר ואף דבהגוזל שם ס"ד דכ"ע מקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ פשיטא דאפי' לפי מאי דמסיק דפליגי במקדש במלוה ג"כ לא מיירי באותו ממון רק בממון אחר אבל באותו ממון לכ"ע אינה מקודשת דאל"כ למה לא קאמר מעיקרא סברוה דכ"ע אינה מקודשת במלוה קודם שחקר אי באותו ממון כיון דאי לא נימא הכי מצי מיירי באותו ממון ומדקאמר בפשיטות דבאותו ממון לא ובתר הכי קאמר סברוה מוכח בהדיא דאפי' מקדש במלוה מקודשת אי אפשר לאוקמא באותו ממון ולזה הוצרכו לומר משום דגרע ממלוה שאינו מגיע לו. ולפי זה במקדש בהנאת מחילת מלוה מודים התוס' דמהני אפי' יש הכלי בידו דמ"מ הנאה איתא עכשיו כמו שמחלקין בין מקדש במלוה להנאת מלוה דמלוה ליתא הכנה איתא הילכך אף שאינו מחזיר מ"מ הנאה איתא עכשיו שיחזיר לה בחנם בלא שכירות וזה ברור:

גם מה שהקשה ממה שכתב בהג"ה אם עשה מלאכה אצל אחר אפי' לפי דעתו לק"מ דוודאי כשגמר המלאכה וצריך להחזיר החפץ כל שאינו מחזיר אינו יכול לתבעה וכשהחזיר נעשה מלוה למפרע אבל בתוך ימי המלאכה שהוא צריך לכלי לעשות המלאכה לגמרה בהא וודאי אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף יכול לקדש ע"י שיקנה המלוה במע"ש דאז הוי מלוה גמור כיון דהוא אינו צריך להחזיר החפץ ושכירות מגיע לו גם בלא"ה נראה פשוט דכוונת הרב שעושה מלאכה אצל אחר בביתו של אחר וכל שעשה בפרוטה יכול לקדש ע"י מע"ש דהא שכירות מגיע לו והתלאכה עומד אצל האחר בביתו ולא מיחסר חזרה כלל. אך בלא"ה אין מדברי התוס' שום הוכחה לדבריו כנ"ל:

(נז) וי"א שהיא מקודשת וכו' אם הוא קבלן. זהו מה שכתב הרא"ש פרק האיש מקדש לדחות מה שהכריחו הרי"ף מפרק הגוזל מדקאמר דכ"ע אין אומן קונה דלא מצי למימר איפכא דא"כ למה לא תהא מקודשת והביא שכך דחה ר"י הך דישנה לשכירות מדקאמר דכ"ע ישנה לשכירות דלא מצי לומר איפכא רק דמפרק קמא דע"ז דייקינן לה וא"כ ממילא נדתה ראיית הרי"ף עכ"ד. ותמהני עליו דפשיטא דדברי הרי"ף ברורים וראייתו מוכרחת דוודאי יש לתמוה בהך סוגיא דפרק האיש מקדש כמו דקאמר מעיקרא בס"ד דפליגי במקדש במלוה דכ"ע ישנה לשכירות והיינו דמוכרת לומר כן דאל"כ למה לא תהא מקודשת הא לא הוי מלוה כמו כן הי' לו לומר דכ"ע אין אומן קונה דאל"כ לא הוי מלוה וכפי הנראה הרגיש רש"י ז"ל בענין זה שכתב בד"ה והרי באומן קונה וז"ל כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן ובאומן קבלן קא מיפלגי וברור דכוונתו דלא נימא מדקאמר בפשיטות הכא באומן קונה קא מיפלגי דהך ע"כ שייכי באומן קונה א"כ תיקשי קושיא הנ"ל דהוי לי' לומר מעיקרא דכ"ע אין אומן קונה כנ"ל לזה פי' דהך דאומן קונה השתא הוא דחדית לה דמיירי ברייתא בהכי אבל מעיקרא הוי ס"ל דנא מיירי ברייתא בהכי כלל רק בשכיר יום ובאומן קונה יכול להיות קונה ואין קונה ומ"מ פליגי במקדש במלוה או בישנה לשכירות והשתא מוקי לה באוקימתא תרתא בקבלן ונתלקו