תפארת יעקב אבן העזר קידושין כב

אמנם דברי התוס' גופא צריכין ביאור קצת חדא דיש להבין מה זה שהקשו דלא קאמר דפליגי בסמכה דעתה כך הוי להו להקשות דהך אוקימתא דמוקי עכשיו דפליגי אי מע"ש שייך במלוה אין לה שחר כיון דכבר ס"ל לחכמים דאשה לא סמכה דעתה א"כ האיך אפשר דנימא דטעמייהו דלא שייך מע"ש במלוה כיון דאפי' שייך אינה מקודשת. ועוד יש לתמוה מאי קושיא דנימא דפליגי בהא כיון דכבר נחלקו בשטר בהא א"כ מה צורך לומר דנחלקו עוד בעל פה בהא גופא בשלמא להך אוקימתא דפליגי בדשמואל הי' אפשר לומר חדא להודיעך כח דרבנן דאפי' בשטר יכול למחול וחדא להודיע כח דר"מ דאפי' בעל פה אינו יכול למחול. אבל להך אוקימתא דפליגי בסמכה דעתה אין נ"מ כלל בסברא זו בין שטר לעל פה דלמה תהא סמכה דעתה בשטר יותר א"כ האיך נימא דפליגי בסמכה דעתה במה שכבר נחלקו. לכן ברור דכך כוונת התוס' דהם ידעו בוודאי דאי אפשר לפרש אוקימתא דהשתא לפום הנך ואיבעית אימא דפליגי בשמואל וסמכה דעתה כמ"ש רק ע"כ דאי נימא דיכול למחול לא קאי הך אוקימתא רק להך אוקימתא דבשטר פליגי בדר"פ וכל שהוא קונה לכ"ע מקודשת רק דקשיא להו באמת במה נפשך אי להך אוקימתא דשמואל וסמכה דעתה אי אפשר לאוקמא סיפא דפליגי בהך ממש א"כ תיקשי באמת להנך אוקימתא מלוה על פה במאי פליגי וממילא בטלו הנך אוקימתא לגמרי אפי' בשטר וע"כ דשפיר יש לומר דבהא נמי פליגי וקמש"ל רק דמלוה ע"פ קונה במע"ש כמו בשטר בכתיבה ומסירה והם נחלקו בתרווייהו אי יכול למחול או בסמכה דעתה א"כ שפיר קשיא להו כמו דמשני מעיקרא ב' אוקימתות חדא בדר"פ וחדא בדשמואל וסמכה דעתה כמו כן בעל פה כמו דמוקי אוקימתא לר"פ כן הוי להו לפרושי אוקימתא לפום הנך ואיבעית אימא דפליגי בדשמואל וסמכה דעתה והוי לי' לומר ואיבעית אימא ה"נ בסמכה דעתה או בדשמואל קא מיפלגי והא ליכא למימר דבהך דמשני דפליגי בדשמואל הוא ממילא תירוץ כולל בין בשטר בין בעל פה וכן להך דסמכה דעתה א"כ הוי להו להקדים הך במלוה ע"פ במאי פליגי מעיקרא בדר"פ והך ואיבעית אימא בדשמואל אתרווייהו וע"כ דמעיקרא באמת לא נתכוונו בש"ס רק לפרש מלוה בשטר בלבד א"כ כדמפרש מלוה ע"פ לפי אוקימתא דר"פ כמו כן הוי להו לפרושי לפום שאר אוקימתות ומזה הוכיחו התוס' דהך אוקימתא קאי לכל האוקימתות דמע"ש אינו יכול למחול כלל והשתא ליכא לאקשויי דנוקמא בע"כ באופן שיכול למחול דשפיר י"ל דלא ניחא לי' לאוקמא תרווייהו דפליגי בדשמואל וסמכה דעתה דתרתי למה לי רק אי נימא דמעמ"ש יכול למחול לעולם ע"כ צריך לומר דלפום הך אוקימתא מוקמינן בהכי סיפא ג"כ דאי אפשר לומר דפליגי אי שייך מע"ש במלוה כנ"ל. ובזה תבין כי טה שכתב הרשב"א ז"ל ליישב בקושיא זו לא הועיל ודברי התוס' כמעט מוכרחים אך מ"מ בהא נראה למ"ד דמכירת שטר דרבנן אינו יכול למחול במע"ש רק כשהי' ברצון הלוה לא בע"כ כמו שביארנו וצ"ע בזה:

(נא) וי"א שאינה מקודשת, עת"מ ס"ק כ"ב וכמדומה לי שהוא סותר עצמו למה שכתב בס"ק כ"ה דמדכתב המחבר אבל ולא כתב וכן ש"מ דדעתו לסחום דמקודשת וודאי א"כ אכתי תיקשי למה הביא הי"א מאחר שלא הביאם בח"מ סי' ס"ו ואי להחמיר בקידושין א"כ הוי ספק ומאי אבל דקאמר הא בהא נמי ספק [ואולי יש לומר דמשמע לי' להמחבר דאפי' הרבה פוסקים דסוברים בממון אינו יכול למחול חוששין בקדושין משום חומר הילכך בכאן הביא י"א דאפי' החולקים שם מודים כאן ומ"מ דעתו לסחום אפי' בקידושין כדעת הרמב"ם] גם לא הבנתי הך חומר בקידושין כיון דמ"מ אין זה יכול למחול לגבי ממון דהא פסק בפשיטות סי' ס"ו כך א"כ וודאי דהלוה מחוייב לשלם א"כ כיון דמחוייב לשלם באמת מקודשת מדינא לו יהא דיהא שלא כדין מה שיצטרך לשלם מ"מ ס"ס האשה מקודשת ואולי לזה נתכוון הח"מ במה שכתב וכבר נתבאר בב"י דעת ר"י וכו' והיינו כי לפי שיטה זו אף דיגיע לה מן הלוה בוודאי מ"מ כיון שאינו בדין אינה מקודשת דלא עדיף היכי דמגיע לה רק מדרבנן דאינה מקודשת דאורייתא ודו"ק. אבל באמת דעת הב"י דלא כר"י כמבואר בב"י ע"ש. גם דברי הח"מ סוף ס"ק כ"ה אינן מוכרחין כמו שאבאר לקמן:

(נב) אפילו הוא מלוה בשטר. כן הוא לשון הטור וכתב בח"מ שאינו מדוקדק דעל פה אינה מקודשת כלל ונראה דכוונת הט"ז פשוט דהך אפי' נמשך על מה שכתבו והקנה לו בכו"מ והיינו דלא מבעי' בלא הקנה לה כדין דאינו רק ספק מכח הנייר רק אפי' הקנה לה כדין מ"מ הוי רק ספק דלא סמכה דעתה ועיין בסמוך:

(נג) אינה מקודשת אלא בספק. עיין ח"מ דהוי ספק מכח הנייר ולפע"ד הא ליתא רק עיקר הספק כפי הנראה מדברי ה"ה היינו דלהך דעה דס"ל מע"ש אינו יכול למחול א"כ הלכה כר"מ א"כ ממילא יש לומר לפום הך פלוגתא דבסמכה דעתה פליגי דבהא נמי הלכה כר"מ ואין הכרח עכ"פ לפסוק כרבנן מכח יחיד ורבים כיון דבעל פה הלכה כר"מ וברייתא בחדא מחתא מחתינהו שטר ועל פה אבל מ"מ מקודשת וודאי לא הוי לכ"ע דהא להך אוקימתא דפליגי בדשמואל הלכה כרבנן דהא קיי"ל כשמואל. וזהו כוונת הב"י שכתב אבל והיינו אף דבעל פה יש דעה דמקודשת וודאי אבל בשטר בלי מע"ש ליכא למ"ד דתהא מקודשת וודאי:

(נד) אלא בספק. הנה דעת הטור דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת וודאי והר"ן חולק ומ"מ נראה לפע"ד ברור דאפי' להטור היינו דוקא אם באמת לא מחל החוב וגבתה החוב ג"כ אז אמרינן אף דבחוב אינה מקודשת דמעיקרא לא סמכה דעתה מ"מ מקודשת בנייר והוי כמו מלוה ופרוטה אבל וודאי לא אמרינן דעתה אנייר והחוב לא תגבה כלל רק הכוונה עיקר הקידושין בפרוטה ומלוה הוי כמו על תנאי. וכתבתי זה לפי שלא נתברר לי לכאורה מה שאמרו בש"ס דפליגי בסמכה דעתה מהו פי' דבר זה דהא חזינן דמקבלת הקידושין ומתרצה ואי דנימא דמ"מ אנו דנין דימחול לא מהני ריצוי שלה א"כ הי' לו לומר דפליגי אי חיישינן דימחול או לא ולמה תלה הדבר בדעתה של אשה. לכן נראה פשוט דהכוונה כך דוודאי כל שמחל אח"כ החוב אפי' אי נימא דסמכה דעתה וודאי אינה מקודשת דמ"מ הוי קידושין בטעות דחשבה שלא ימחול רק אם באמת לא מחל תליא אי לא סמכה דעתה אמרינן דנתרצית להתקדש רק כשתגבה החוב ואז באמת תתקדש מעתה אבל לא הי' אצלה נחשב כאלו מקבלת דבר בעין דלא סמכה דעתה שלא ימחול א"כ כיון שלא נתן לה עכשיו כלום במה חתקרש עכשיו ואפי' גבתה המעות ממילא אינה מקודשת דהא לא קיבלה עכשיו כלום. אבל אי סמכה דעתה נחשב אצלה כאלו מקבלת עכשיו דבר בעין וכל שגבתה מקודשת למפרע דכבר קיבלה מעיקרא דבר בעין. וזהו כוונת הטור דאם יש בנייר שוה פרוטה אפי' לא סמכה דעתה מקודשת דהא מ"מ עכ"פ נתרצית שתתקדש כשתגבה המעות ולא ימחול א"כ כיון שקיבלה עכשיו פרוטה ממילא מתקדשת למפרע כשקיבלה החוב ולא מחל אבל כשלא קיבלה החוב מה בכך דיש בנייר שוה פרוטה לא מבעי' למ"ד דלא סמכה דעתה דמה בכך דיש בנייר פרוטה הא לא נתרצית להתקדש רק בחוב וכי בשביל שקיבלה נייר פרוטה נתרצית שלא תגבה החוב כלל ואפי' אי סמכה דעתה מ"מ בטעות נעשה והיא חשבה שתגבה ולא גבתה ואינו מועיל נייר כלל וזה ברור לפע"ד:

סעיף יד. היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי (נה) במלוה ופרוטה הרי זו מקודשת:

(נה) במלוה ופרוטה. לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא