תפארת יעקב אבן העזר קידושין יט

ולא זכר מחילה בהנאת מלוה אף שלא זבר מחילה רק הנאת הרווחת זמן מהני ג"כ וכ"ש מלוה כולה אבל לדעת הפוסקים דמחילת מלוה לא מהני רק בעינן הנאת דוקא וודאי קשה כל הנ"ל. גם לשיטת הרמב"ם א"ש מה דמקשה הך קושיא ועוד היינו מלוה בתר הכי ודו"ק:

(לד) משום רבית. עב"ש ס"ק כ"ו וכבר הארכתי בזה לעיל ס"ק ל"א וכתבתי שם הנראה לפע"ד בזה ומה שנמצא להרב בעל העיטור בשם הר"י מגאש בזה:

(לה) וי"א שאינה מקודשת. עב"ש דאינו מוכרח דהרמב"ם חולק והוא תמוה דהא כתב ורבותי פירשו בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען והיינו הרי"ף והר"י מגאש מבואר דחולק לענין גוף הקידושין ולכך כתב דאין ראוי לשומען מכח קושית ה"ה וכן מבואר בר"ן להדיא. עוד הביא הב"ש מהך די"ד סי' קס"ו וכתב דלמ"ד שם דהוי אבק רבית הכא ליכא איסור כלל וגם הא ליתא דאפילו תימא דלא הוי רבית קציצה רק בעת הלואה מ"מ הכא אבק רבית הוי דלא ס"ל סברת רש"י דזה לא הוי רבית דלא יהבה לי' רק כמו שכתבו התוס' דזה הוי כמו שנתנה לו פרוטה ממש א"כ אכתי הוי אבק רבית רק הרמב"ם דמפרש כאן בעת הלואה ומ"מ לא חשיב לה רבית גמור ש"מ דסובר בהא כרש"י אבל לדידי' בלא"ה אינה מקודשת כאן ולדידן י"ל דלא ס"ל סברת רש"י רק הטעם הואיל ואינו בעת ההלואה רק התוס' ס"ל תרווייהו לחומרא דאפי' שלא בשעת הלואה ושלא נתנה לו הוי הקידושין רבית גמור אבל עכ"פ לדידן אבק רבית הוי עכ"פ ודו"ק:

(לו) שאינה מקודשת. עב"ש דבהנאת מחילה מקודשת לכ"ע ודבריו תמוהין דהא כל עיקר דלא ניחא להו לפרש כהרי"ף משום דקשיא להו דלא אלים הנאת הרווחה ממלוה עצמה ואי בהנאת מחילת מלוה לכ"ע מקודשת לק"מ וכן מבואר בה"ה להדיא וברור דלהרמב"ם אינה מקודשת בהא וכן מבואר בעיטור להדיא דחולק על רש"י בהנאת מחילת מלוה דאינה מקודשת ודלא כהב"ש:

(לז) ויש לחוש לב' הסברות וכו'. משמע דבסברא ראשונה כ"ע מודים וכ"כ הב"י להדיא וכן משמע באמת בטור בשם הרמ"ה אבל בדברי בעל העיטור הנ"ל מבואר דר"י הלוי חולק גם על דעת הרמב"ם הנ"ל וכן למ"ד דהמקדש ברבית קציצה אינה מקודשת א"כ לשיטת התוס' בשם ר"ת דבהא הוי רבית קציצה א"כ אינה מקודשת במקדש במה שמלוה עתה א"כ הרי הר"י מגאש ור"ת חולקין על הרמב"ם לכן נראה שיש להחמיר בכל גווני לדינא בספק מגורשת:

(לח) הוי מקודשת, מלשון הרב משמע דבהא כ"ע מודים ובאמת נראה ברור דלדעת הרמב"ם אפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת דמ"מ לא קיבלה בעת קידושין שום דבר דהא להרמב"ם לא מקרי זה רבית קציצה במה שמתקדשת לו ומ"מ לא מהני לדידי' כיון דלא קיבלה שום דבר והמלוה כבר עבר הנאתה א"כ מה נ"מ אי המקדש מרויח או אתר וזה ברור לפע"ד. ומה שלא זכר הרב משום רבית נראה דסובר דלכך לא פירש"י כך הסוגי' דקשיא לי' קושית תוס' דבא"נ מוכת דזה מותר לכתחילה ולא ס"ל מה שכתבו התוס' לתרץ א"כ לענין רבית תליא בפלוגתא ואינו ענין לכאן ולא זכר רק לענין קדושין דבהא לדעתו לכ"ע מקודשת:

סעיף יא. היה אצלה מלוה על משכון אפילו במשכנו בשעת הלואה (לט) וקדשה באותה מלוה (מ) והחזיר לה המשכון (מא) או שהיה המשכון ברשותה (ר"י בשם הרמ"ה) (מב) הרי זו מקודשת וי"א (מג) שאפי' לא החזיר לה המשכון מקודשת:

(לט) וקדשה באותה מלוה. עב"ש בשם התוס' דצריך שס שיאמר בהנאת מחילת מלוה ואמת כי לכאורה משמע כן בתוס' דאל"כ מה זה שהקשו הא בהנאת מחילת מלוה מקודשת והוצרכו לארץ דס"ד משכון גרע תיפוק לי' דכאן אין צורך שיאמר במחילת מלוה רק מקדש במלוה סתם ומ"מ מקודשת הואיל דיש משכון אבל מ"מ יש לתמוה דהא ליעוד מדמינן לה והאיך ס"ד דשם באמה העברי' יצטרך לומר מפורש בהנאת מחילת כסף קנותיך ובפי' אמרו בש"ס כיצד קידושי יעוד ולא נזכר בשום מקום דלריב"י לא מהני כך רק שיאמר כך. בפי' בהנאת מחילת כסף קניתיך. לכן ברור דכוונת התוס' כך דודאי מודים דכאן אין צריך שיאמר כך ומ"מ קשיא להו שפיר כיון דשמעינן דבהנאת מחילת מלוה מקודשת והיינו דהנאה איתא מלוה ליתא כמ"ש הרי"ף. ולכך בעינן שיזכיר הנאה דאל"כ דעתו על מלוה וליתא אבל כאן דיש משכון אפי' דעתו על מלוה מה בכך הא נהנית מעתה במשכון כמ"ס הרמב"ם וכי גרע משכון מהנאת מחילה. וע"ז תירצו דס"ד דהואיל דאינו מחזיר המשכון תיכף לא סמכה דעתה קמש"ל דמ"מ מקודשת אבל במחזיר לה גוף המשכון בעת קידושין ס"ל דאין צורך לדריב"י דהא מקדשה בדבר בעין והיא נהנית עכשיו ממנו:

גם נראה לפע"ד דאפי' נימא דהי' כך כוונת התוס' העיקר כדעת שאר פוסקים דבהא לא בעינן שיאמר כך תדע דאל"כ תיקשי באמת מה זו ראי' מדריב"י הא התם החזיר המשכון. ומה שתירצו התוס' דפשיטא להו דהתם במתילת השיעבוד מיקדשה ולא בהחזרת המשכון והוא תמוה דתינא אם באנו להקשות האיך מוכת דבהנאת מחילת מלוה מקודשת דילמא התם דוקא בהחזרת המשכון ע"ז שפיר י"ל דפשיטא לן דהתם לאו משום החזרת המשכון מיקדשה אבל השתא אנן הכי קא קשיא לן שאני התם דעכ"פ אין שום סתירה דנימא דלא סמכה דעתה אבל הכא כיון דאיכא משכון ואינו מחזיר הוי ריעותא. דלא סמכה דעתה ומנין להוכיח משם אפי' היכי דהוי לי' משכון ואינו מחזיר שתהא מקודשת. גם דברי מהרש"א שם תמוהין לפע"ד דמה בכך דשם לא שייך סמכה דעתה במה נפשך אי בעינן סמכה דעתה דוקא למה תתקדש באמת הא לא סמכה דעתה וע"כ דהתם לא בעינן סמכה דעתה או כל שבגדולה היתה סמכה גם בקטנה מקודשת ביעוד א"כ מנין לנו להוכיח בגדולה דבעינן סמכה דעתה בכהאי גוונא שאינו מחזיר המשכון וע"כ דלא חיישינן כלל להך סברא דלא סמכה דעתה רק הכא ס"ד דלא מהני רק שיאמר בהנאת מחילת מלוה קמש"ל דבסתמא סגי מכת המשכון. ואם באנו להקשות אנן גופא נימא דהתם שאני דמחזיר המשכון ע"ז שפיר י"ל דמשמע להו דבמחילת השיעבוד מיקדשה כמ"ש התוס':

ואפשר ליישב קצת דברי התוס' דכוונתם בתירוץ זה דאי ס"ד דע"י חזרת המשכון מיקדשה דבזה סמכה דעתה א"כ שם לולא הקידושין עדיין היא ברשותו ואין כאן חזרה כלל רק ע"י הקידושין א"כ למה תהא מקודשת ודמי להא דקידשה במשכון שאמר התקדשי לי במנה ונתן לה משכון דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ופי' הראב"ד כיון דלולא הקידושין אינו חייב לה כלום רק ע"י הקידושין יתחייב א"כ האיך תתקדש במשכון זה דאינו על שום תוב רק על מה שיתחייב ע"י שתתקדש וא"כ ה"ה הכא כיון דהקידושין הם בחזרת המשכון והרי אין כאן חזרה רק ע"י שתהא מקודשת וע"כ דבלי חזרה מקודשת אבל מ"מ העיקר כנ"ל. גם נראה לפע"ד דע"כ כוונת התוס' כמו שפרשתי מקודם דאל"כ עיקר הראי' מיעוד להנאת מחילת מלוה דמהני ולמה בפרק א' (ד"ו) דאמר אביי בהנאת מלוה מקודשת לא קאמר כדריב"י כמו כאן וברור דמודים התוס' דלא בעינן שיזכיר בכאן הנאת מחילה כמו שכתבתי. גם נראה שלא נתכוונו התוס' להנ"ל רק לפי דעתם דאין צריך להחזיר לה המשכון א"כ בהא ס"ד דצריך שיאמר כך בפי' אבל במחזיר לה המשכון אפי' אם נפרש דברי התוס' בפשיטות מ"מ כ"ע מודים דאין צריך לומר בהנאת מחילה:

(מ) והחזיר לה המשכון. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ותמה ב"י האיך לא זכר שכך כתב הרמב"ם בפי'