תפארת יעקב אבן העזר קידושין יז

ומה שפירש דהיתה נותנת דינר היינו לפרש האיך היא נהנית שהרי תצטרך לשלם וע"ז אמר שהיתה צריכה ליתן דינר לאחד ועכשיו המקדש מהנה אותה בהנאה זו והרי היא ממש כנותן לו פרוטה לקידושין ודברי הראב"ד הם דברי הרמב"ם ממש רק הרמב"ם מצריך שילוה לה עתה ולהראב"ד כל שהמעות בידה מזומנים הוי כאילו מלוה לה ע.תה וזה שסיים וכ"ש מ"ש הוא דהיינו דכ"ש במלוה לה באמת עתה רק לא ניחא לי' להראב"ד לפרש כך דלישנא דארווח לה זימנא לא משמע לי' הכי [וכן מ"ש התוס' דהנאת מלוה משמע מלוה שיש לו עלי' כבר]. ובאמת נראה לפע"ד דלדעת הרמב"ם אם הלוה לה מעות סתם ואמר לה בהנאה זו שאני מלוה לך מעות תתקדש לי לא מהני דלא מינכר הנאה דאיכא דמלווין מעות בחנם ואדרבא כיון דאסור ליקח רבית והכל מלווין בחנם אינה חשובה הנאה לקדש בה רק בהלואה שהוא מרויח לה זמן טפי מסתם הלואה דבהא אין דרך להלוות להרויח זמן שלא יוכל לתבוע קודם כי למה יעשה זאת ובהנאה זו שפיר מקדשה כנ"ל אבל עכ"פ הראב"ד ז"ל לא ניחא לי' בהא לכך פי' בהגיע זמן והמעות בידה מזומנים דאז דינו כשעת הלואה ממש ולפ"ז פשוט הוא דכ"ש אם המעות בידה מזומנים לפרוע והוא מקדשה בכל המלוה דמקודשת דכיון דבהא לא אמרינן דלהוצאה ניתנה ולאו מידי יהיב לה דאל"כ אפי' בהרווחת זמן לא תתקדש ואי בהנאת הרווחת זמן והנאה איתא למה לי מעות מזומנים בידה וע"כ דבהא חשיב כנותן לה הנאה מיד ליד א"כ פשיטא דבכל המלוה מקודשת ואין הפרש להראב"ד תיבת בהנאת רק בהנאת הכוונה בהרווחת זמן דאינו רק הנאה וכ"ש שהיא מקודשת בקידשה במלוה גופא כהאי גוונא כשהמעות בידה מזומנים לפרוע. ובהכי ניחא הא דקאמר ואסור לעשות כן ולפי' הרי"ף וסייעתו תיקשי האיך מרומז במאמר זה בהנאת מלוה שהיא על הרווחת זמן עד שיאמר ע"ז ואסור לעשות כן דהא כל מקדש במלוה היינו במחילת מלוה כמו שפירש"י פרק המדיר והסכימו לו כל הפוסקים (זולתי התוס' שם שנסתפקו בזה]. א"כ המקדש במלוה היינו מחילת מלוה ובהנאת מלוה כולל הנאת מחילת מלוה והנאת הרווחת זמן והאיך יאמר בפשיטות ואסור לעשות כן דהא בהנאת הרווחת זמן מלוה הוא דאסור אבל בהנאת מלוה כמו מקדש במלוה שזכר קודם מותר לעשות כן ולהראב"ד ניחא דהנאת מלוה בזה מורה שהוא אינו מקדש בכל מלוה רק בהנאתה דהיינו הרווחת זמן אבל לקדש בכל המלוה מותר אפי' לכתחילה כה"ג שהמעות בידה לפרוע מזומנים והגיע הזמן ולאו לישנא דהנאת קא גרים כלל רק העיקר הואיל ובידה לפרוע ובהנאת דהיינו לא כל המלוה רק הרווחה אסור לעשות ומלוה גופא מותר לכתחילה וזה ברור:

ונראה לי דהרמב"ם ג"כ מודה להראב"ד בדבר זה רק דלא ניחא לי' לפרש כן דאי דמיירי במלוה מכבר ממילא מיירי שאין בידה כמו מקדש במלוה דמעיקרא ולא שייך דבר והיפוכו בהא שיאמר המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת שעל זה האופן גם במלוה מקודשת לכך פי' המקדש במלוה היינו מלוה מכבר בהנאת הפי' בהנאה שאני מלוה בהא מקודשת והראב"ד סובר דבאמת כך הכוונה רק זכר הנאת מלוה לפי שרצה לומר הערמת רבית ובמלוה גופא מותר כנ"ל. ומה שנראה לי לומר כן דלא פליג הרמב"ם בהא כיון שכבר הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דסובר כפירש"י דעיקר טעמא דמלוה לפי שיכול הלוה להוציאה ואינו צריך להעמיד בעיסקא שיהא דבר קיים א"כ בהגיע זמן והמעות בידה שאסורה להוציאם לכ"ע בוודאי מקודשת:

הן אמת שהריטב"א ז"ל בחידושיו דחה דברי רש"י ופי' לאו להוצאה ניתנה דלמ"ד מקודשת לא מהני מה שניתנה להוצאה ודבריו דחוקין מאוד כמבואר לכל מעיין בפרט דמדברי הרמב"ם בהלכה י"ג משמע להדיא כפירש"י. הן אמת כי ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא דברי הראב"ד וכתב שלא נראו לו דבריו דאפשר לה לפרוע לאחרים. יראה מדבריו שהרגיש בזה דהא אסורה להוציאם ולאו להוצאה ניתח וע"ז כתב דנהי דאינה יכולה להוציאם אבל יכולה היא לפרוע לאחר אבל מ"מ אין דבריו מוכרחין לפע"ד דמי לא עסקינן שאין עלי' חוב אחר כלל ומסתמא כשהיא באה לפרוע לו בוודאי היתה פורעת לו והוא שקידשה הוי כנתן לה מעות ממש, ולפי דברי הראב"ד מיושב מה שהקשו התוס' והרא"ש מהך דיש דמים שהן כחליפין החליף דמי שור בפרה קנה וקשיא להו לרבוותא ז"ל הא הוי מכירה במלוה ואמרינן בש"ס להדיא דבמכר לא קני כמו בקידושין והא לא משמע להו דכבר נתן לו הדמים דא"כ הוי מכירה בדמים ממש ולא חליפין אבל להראב"ד ניחא דמיירי שהמעות מזומנים בידו לפרוע בעד השור ואומר לו פרחך קנוי' לי בדמים הללו קונה ולא הוי מקדש במלוה כלל והתם פשיטא שישנן בידו לפרוע דהא לא הלוה לו מעולם רק מכר שור והוא מחויב ליתן דמיו ומסתמא פורע לו מיד כי לא הלוה לו מעולם שיעכבם ת"י ויהא איך שיהא דעת הרמב"ם ז"ל בזה אבל עכ"פ דעת הראב"ד וודאי כמו שכתבתי וכן נראה מדברי הרשב"א הנ"ל שהבין כך דברי הראב"ד ולפ"ז פשיטא דהמקדש במלוה שהגיע זמנה והמעות בעין בידה לפרוע שראוי לחוש להצריכה גט אף דמדברי הטור ומחבר לא נראה כן שכתבו לעיל בפשיטות אפי' הגיע זמן המלוה ומעיקרא כתבו אפי' המעות בעין ומ"מ י"ל דס"ל דוקא שהמעות בידו לפרוע אבל כשהמעות בעין ואינם בידו לפרוע לא ועכ"פ נראה לפע"ד שיש להחמיר כנ"ל בפרט שכך נראה מפירש"י ז"ל פרק האיש מקדש ומדברי הרמב"ם כמ"ש בס"ק כ"ח:

(לב) מפני שהוא כרבית. ולא רבית ממש דאינה נותנת לו שום דבר ולפ"ז לדעת התוס' פ"ק דקידושין שהשיגו על פירש"י בהרווחת הזמן דהוי רבית גמור דחשוב כאילו נתנה לו פרוטה במה שמתקדשת לו א"כ הכא יש לדון דאינה מקודשת כלל לדעתם. ולפ"ז יש לתמוה על מה שכתב ב"י דלהרמב"ם הכל מודים שהיא מקודשת בוודאי רק בדעת הרי"ף הוי ספק ולפי הנ"ל גם על דעת הרמב"ם חולק ר"ת דהוי רבית גמור ואינה מקודשת ולפ"ז מוכח מדברי הב"י דסובר המקדש ברבית קציצה מקודשת אבל לדעת ר"י שסובר דהמקדש ברבית קציצה אפי' כבר קיבל הרבית וקידשה בהם אינה מקודשת וכ"ש כאן דלא קיבל ממנה וכיון שהיא אינה חייבת לו ליתן שום דבר מן התורה דרבית קציצה היא האיך תתקדש:

אבל באמת נראה לפע"ד דבהא מודים התוס' ור"י דאפי' אי הוי רבית גמור מקודשת ולא הקשו התוס' על פירש"י רק על מה דקרי לה הערמת רבית אבל לא לגוף הקידושין וטעמא רבה איכא בהא דמקדש ברבית קציצה טעמו של ר"י דלאו מידי יהיב לה שהרי בלי הקידושין יוצאה בדיינים וא"כ לא קיבלה כלום אבל במלוה לה מעות עתה או מרויח לה זמן [למ"ד דהא ל"ה מקדש במלוה] ומקדשה עתה במלוה זו שהוא מלוה לה עתה לזמן כך וכך או במה שמרויח לה עתה א"כ בידו הוא שלא להלוות ולא להרויח וכיון שהוא מלוה ומרויח הרי מקבלת הנאה שוה פרוטה מן המקדש ומה בכך דהוי רבית מ"מ בקידושין הללו קיבלה הנאה מיד ליד ולולא הקידושין לא הי' לה הנאה זו והאיך לא תתקדש ודוקא במקדש ברבית שקיבל ממנה בעד הלואה א"כ לולא הקידושין היתה מוציאה ממנו בדיינין הרבית ולא קיבלה שום הנאה בקידושין בהא סובר ר"י דאינה מקודשת אבל לא ברבית שהוא מלוה לה עכשיו או מרויח זמן עכשיו וזה ברור לפע"ד:

אמנם מפירש"י משמע דלא ס"ל כר"י דפי' על הא דשאל הא רבית מעלי' הוא ואמאי קרי לה הערמת רביח א"כ ומה התם דעדיין לא נתנה לו כלל הרבית ופשיטא שלא היתה מחוייבת ליתן ומ"מ מקודשת כ"ש כשכבר נתנה. אך יש לתמוה באמת לפירש"י אפי' תימא דלא כרבינו ירוחם מ"מ כאן שלא נתנה לכ"ע לא היתה מחויבת ליתן א"כ במה תתקדש. ואחד מן התלמידים אמר לי בשם ספר המקנה דרש"י