תפארת יעקב אבן העזר קידושין טז

כיון דבלי הקידושין יכולה להוציא שלא ישאר שום דבר לא ניתוסף לה באלה הקידושין כלום. ומה שאמר שכבר הוציאה היינו ליתן טעם למה אם הוציאה לא תהא מקודשת ונתן טעם דעבר הנאה א"כ ממילא אפי' לא הוציאה כיון דניתן להוציא לא ניתוסף לה שום דבר אבל אי גם אחר ההוצאה הי' צריך שישאר דבר קיים היתה מקודשת שניתוסף לה בקידושין הללו להוציאם לגמרי וזה ברור ועי' בסמוך (כח) ואפילו החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה טור בשם הרמב"ם. וברור שהיא ט"ס בטור דלא נזכר ברמב"ם דבר מזה. גם הטעם שכתב משמע דהרמב"ם גופא קאמר לה ולא נזכר מזה רמז רק אפי' הוא בשטר רק צריך להיות הרמב"ן כי כן כתב הרמב"ן ומחלק דוקא שזכר השטר הדין כן ולא כשלא זכר השטר וכן כתב הטור ממש כדבריו או הרמ"ה שכ"כ ר"י בשם הרמ"ה אבל לא כוון כלל להרמב"ם וה"ה נסתפק בדעת הרמב"ם בענין זה וכתב מדלא זכר רק גבי משכון ש"מ דלא מהני חזרת השטר. ולפ"ז צריך לומר דראייתו הוא בלא הזכיר השטר דאי בזכר שטר אין ראי' דהא גבי משכון לא זכר המשכון כלל ומקודשת ובהזכיר שטר דמקודשת מטעם מלוה ופרוטה בהא לא איירי דדין מלוה ופרוטה לא זכר עדיין רק אח"כ וברור דכוונת המגיד בלא זכר דאז הוי כמשכון ממש ומדלא זכר רק במשכון ש"מ בשטר לא ודלא כהב"ש שהוכיח מדברי המגיד להיפוך והוא תמוה לפע"ד. וכן בלחם משנה מוכת דכוונת ה"ה להיפוך ע"ש:

אמנם בעיקר הוכחת המגיד צ"ל דסובר דהטעם להך דעה דמחזיר לה הנייר דהוא למשכון על החוב דהא הנייר שלה א"כ הי' לו להביא כמו חזרת המשכון. ולדעתי אינה ראי' דאדרבא כיון דמתורת חזרת המשכון אתינן עלה למה לי' לומר בשטר דתליא אי שוה פרוטה וטפי ניחא לי' לזכרו בעיקרא דדינא במשכון דהוא דין הש"ס ומינה נלמוד דאם השטר שוה פרוטה והוא ג"כ משכון דמהני חזרתו כמו משכון. גם בלא"ה נראה דהך דעה לאו מתורת משכון אתי עלה דכיון דלא ניתן השטר מתתילה למשכון רק לראי' לא מהני חזרת המשכון כמ"ש הר"ן בסוגי' עשה לי שירים ע"ש רק הטעם כיון דנתרצית להתקדש לו אף דהנייר שלו מחלה לו כדי להתקדש כמו בקידשה בגזל דידה ואמרה הן דמהני לכ"ע כ"ש כאן. ולפ"ז פשיטא דאין זה ענין לחזרת המשכון דמטעם משכון אתינן עלה ועיין בסמוך דבש"ס משמע להדיא אפי' זכר השטר אינה מקודשת:

(כט) אפילו הגיע זמן המלוה. משמע מדברי המחבר והטור אפי' יש אצלה המעות בעין לפרוע לו מ"מ אינה מקודשת אפי' הגיע זמן והדבר תמוה לפע"ד דהא בש"ס מבואר דכך דינא תליא אי מלוה להוצאה ניתנה או לא ופשיטא דאין הכוונה אי ניתנה לתורה דבהא נחלקו רשב"א ורבנן וע"כ דלכ"ע לא ניתן לחזרה או שהתחילה להוציא ומ"מ פליגי דלמ"ד לא ניתן להוציאה הכוונה דאסור ללוה להוציאם שלא ישאר מהם דבר קיים רק לעולם יהא דבר קיים או המעות או סחורה תמורתן. ורב סובר דמלוה ניתנה להוציאה לגמרי וכן כוונת הרמב"ם כפירש"י כמ"ש לעיל. א"נ כשהגיע זמן המלוה והשכירות ויש לה מעות בעין לפרוע דפשיטא דאסור לה להוציאם עד שלא ישאר דבר קיים דהוי לוה רשע ולא ישלם וכ"ש בשכירות דעובר בבל תלין א"כ כיון דאסורה להוציאם לכ"ע לאו להוצאה ניתנה ולמה לא תהא מקודשת. ואין להוכיח מהא דפריך לרב כתנאי ולימא דהתם בהגיע זמן המלוה וישנה בעין לק"מ כיוון דכל עיקר טעמי' דרב דלהוצאה ניתנה א"כ בהא לכ"ע מקודשת וצ"ע בזה ועי' מ"ש לקמן עוד בזה באריכות:

סעיף ח. אמר לה (ל) התקדשי בשטר חוב ונתנו לה שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מתקדשת ואם לאו הרי היא ספק מקודשת:

(ל) התקדשי בשט"ח. כבר כתבתי דדעת הב"ש ודעת ה"ה להרמב"ם. דאפי' בכהאי גוונא אינה מקודשת אבל באמת מוכח מדברי ה"ה להיפוך כמ"ש לעיל ומ"מ לענין דינא תמהני דהא בש"ס פריך רב כתנאי בהתקדשי לי בשט"ח וקשה שאני הכא שזכר שט"ח ומ"מ לרבנן אינה מקודשת כמו דאינה מקודשת לר"א לס"ד בש"ס וליכא למימר דהטעם משום דתיקשי דרבנן אדרבנן מכך ברייתא דבסמוך. תדא דהוי להו לפרש כן אי בשוה פרוטה תיקשי דרבנן אדרבנן ועוד דאיכא למימר דרבנן דהכא היינו ר"א. ועוד דמ"מ הוי להו לאוקמא פלוגתייהו באידך ברייתא' כדמוקמינן לה בסמוך. ועוד דע"כ דלא ידע מהך ברייתא דאל"כ מאי משני דפליגי בדרבי הא אכתי אידך ברייתא כתנאי וע"כ דלא ידע מהך ברייתא כלל א"כ לא קשיא מידי לרב וברור דס"ל דכל שקידשה במלוה אפי' זכר שט"ח מ"מ דעתה וודאי אמלוה ולא אנייר ודוקא לקמן בשטר שכתבו שלא לשמה דלא קידשה במלוה אז אמרינן דעתה אנייר להתקדש בתורת כסף אבל לא כשקידשה במלוה ולקמן דס"ד דאפי' בהא דעתה אנייר היינו לס"ד דלא ידע לפרושי ברייתא בקידש בתורת שטר ולא מיירי כלל במקדש במלוה א"כ ע"כ דדעתה אנייר אבל למסקנא ממילא על הך סוגיא דמעיקרא סמכינן דהא פשיטא להו דלא אמרינן בהא דעתה אנייר. והנה מדברי ה"ה נראה דעיקר ראייתם מהאוקימתא לפי המסקנא בקידש בתורת שטר שלא לשמה ודלא כהלת"מ דהבין דהכוונה לס"ד דקאמר כתנאי דאין זה אוקימתא אבל באמת לא דמי להחם כמ"ש וכמ"ש הלת"מ שם בתר הכי ע"ש ועכ"פ דין זה צ"ע לפע"ד:

סעיף ט. (לא) הלוה לה עתה ר' זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידךך כן וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת ואסור לעשות כן (לב) מפני שהוא כרבית:

(לא) הלוה לה עתה ר' זוז וכו'. זהו לשון הרמב"ם פ"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל הראשונים פרשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצין דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחר והאריך לה בשכר הקידושין מתקדשת וזהו דארווח לה זימנא וכ"ש מ"ש הוא עכ"ל. וה"ה כתב על דברי הרמב"ם מה שכתב הרי"ף דהרמב"ם חולק עליו ונתן טעם לדבריו וסיים ובכלל דברי יתבארו דברי ההשגות יראה מדבריו כי דברי הראב"ד הם דברי הרי"ף וסייעתו:

. אבל לפע"ד נראה ברור דהראב"ד רות אחרת עמו בכל זה והוא דמילתא דפשיטא היא דלדעת הרי"ף העיקר תלוי במה שזכר בהנאת מלוה והנאה הא איתא אבל מלוה ליתא ואין הפרש בזה בין שיהיו המעות מזומנים או לא ובמלוה לא מהני ובהנאת מלוה בין בהנאת מתילה בין בהנאת הרווחת הזמן מקודשת אבל להראב"ד ז"ל אין הדבר כן אלא כל שאין המעות בידה מזומנים לפרוע עתה לא מהני אפי' אמר בהנאת הרווחת הזמן או מחילת המלוה דאכתי אינו נותן לה שום דבר עתה דאל"כ מקדש במלוה לעולם תהא מקודשת דלעולם במחילת המלוה מקדשה שהרי הוא מותל לה המלוה וממילא הכוונה במחילת המלוה ומ"מ אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לה עכשיו שום דבר אמנם אם הגיע הזמן והמעות בידה מזומנים לפרוע לו הרי הם כמו שקיבלם ומלוה לה עתה על זמן דהוא מוסר לה הנאה עכשיו שתהנה באותן מעות שבידה [ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ת דכל שהמעות מזומנים והגיע הזמן לאו להוצאה ניתנה שאסור לה להוציאם אף שיש לדחוק לחלק בין אי היתה אסורה להוציא מעות הראשונים שלותה בין אותן מעות של עכשיו מ"מ לא נהירא לחלק ודו"ק]: