תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנז

שבידו לשמות וכל שלא הי' יכול לשמוח משום אין מערבין שמחה בשמחה מתחילין אחר השמחה של האחרת א"כ ה"ה נמי כשהי' בדרך ונשתהה באופן שלא הי' יכול לשמוח עמה כראוי לה מתחילין מעת שבא למקום קבוע ואז מתחיל לשמוח ז' ימי המשתה וגם דברי הרא"ש יש לפרש דוקא כשהי' יכול לשמוח תיכף ובשביל שלא עשה סעודה רק אח"כ מ"מ מתחיל מעת נשואין אבל כשלא הי' יכול לשמוח אז מודה דמתחיל מעת שיכול לשמוח עמה וא"צ לדחוק בדברי ר"י כמו שדחקו הב"י ות"מ ובזה יש לפרש על נכון לשון הרמב"ם לעיל נשים רבות כאחד ביום אחד ודו"ק:

סעיף ז. ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא היא ברכה אחרונה מז' ברכות שהיא ברכת אשר ברא:

הג"ה. וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנים אחרים אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין (הר"ן בשם הרמב"ן) וכן נוהגין. במד"א בשהיו האוכלים (ט) הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות (י) אכל אם היו האוכלים אחרים ולא שמעו ברכת נשואין מברכין בשבילם אחר בהמ"ז ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נשואין (יא) והוא שיהא י' וחתן מן המנין וי"א שאפי' היו בשעת החופה ושמעו הברכות אם לא אכלו שם עד עתה מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון וכן פשט המנהג:

הג"ה. וי"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם (יב) לילה ויום (הר"ן פ"ק דכתובות):

(ט) הם שעמדו בברכת הנשואין. מבואר דעתו דאפי' בסעודה קמייתא ביום ראשון לא מהני רק בפ"ת שלא שמעו בעת נשואין ולא יכולתי לעמוד על דעת הב"ש בס"ק ה' שכתב דדעת הרי"ף ורמב"ם דיומא קמא כל היום מברכין והוא תמוה דדעת הרמב"ם מבואר בהיפך ובוודאי אין לפרש דהרמב"ם לא קאי רק על ששה ימים האחרונים אז בעי פ"ח שלא היו בחופה אבל ביום א' לא בעי פ"ח דהיכן נזכר זה בדברי הרמב"ם ולא זכר רק בלי פ"ח כל ז' אשר ברא ובפ"ח ז"ב רק בהלכות אישות בעת נשואין זכר ז"ב וברור דלהרמב"ם אפי' ביום א' אפי' בסעודה קמייתא לא מהני רק בפ"ח שלא היו בחופה וכן מבואר בכ"מ וב"י בהדיא לדעתו:

(י) אבל אם היו האוכלין אחרים. עב"ש סק"ז ובסמוך אבאר דמדברי הרמב"ם גופא יש לדקדק שצריך עשרה פ"ח ולכך כתב האוכלין אחרים ועל זה כתב והוא שיהיו י' והיינו שהאוכלין יהיו י', ועוד כתב בשם הב"ח דאחר ביאת מצוה אין אומרים כלום והש"ך הביאו בי"ד ולא סתר דבריו והוא תמה עליו דבתולה נבעלת בליל ה' ותניא עלה מברכין כל ז'. ובאמת דברי הב"ח נראין בסברא דהא לכ"ע עיקר הברכה משום שמחה היא ואין שמחה רק בחופה וכשמזמין אחד החתן והכלה צריך להכין להם שם בית חתנים שישמחו ביחד דאל"כ ליכא שמחה וליכא ברכה א"כ בזה"ז דקיי"ל בועל בעילת מצוה ופורש וכנדה משוינן לה ואסור לשחוק עמה וכל שאר ריחוק כמו בנדה א"כ שמחה זו מה זו עושה והם רחוקים זה מזה ואיזה שמחה שייך בזה וכשפטרו החתן מסוכה כל ז' פירש"י הטעם בסוכה שהחתן בוש שם לשחק עם כלתו מבואר שעיקר השמחה שהחתן שמח עם הכלה ומשחק עמה בחופה שלהם כל ז' ועכשיו שהיא כנדה אצלו בטלה השמחה תיכף אחר ביאת מצוה ואין כאן לא שמחה ולא ברכה. ומה שהקשה הב"ש לק"מ דבימי הברייתא לא הי' הדין בועל בעילת מצוה ופורש רק כמתניתין דפרק תינוקת ואפי' האמוראים כתב הכ"מ בהלכות א"ב דמשמע מדברי הרמב"ם דרק בהגיע זמנה לראות פסקו רב ושמואל בועל ופורש ולא בקטנה רק מנהג שנהגו אא"כ ולא פשטה בכל ישראל רק אחר הגאונים ולא בימי חכמי הש"ס. גם יש לומר דבש"ס מיירי שלא ראתה דם כלל ולא חששו אז שמא חיפהו שכבת זרע וכ"ש באשה שיש לה ווסת קבוע ובעל אותה בתוך ימי ווסתה ולא ראתה דם שאין מקום לחוש שמא חיפהו דמאיזה צד נחוש שלא בשעת ווסת לדם ואי דניחוש לדם בתולים כיון דטהור גמור הוא מאיזה צד ניחוש ואי אנו רואין דם חששו לטמאו כמו דם נדה ולא כשאין רואין שום דם. ועוד דאז היו בקיאין בהטי' וכל שלא מצאו דם לא חששו שמא תיפהו ש"ז. ועכ"פ אין מכל זה שום דחי' לדברי הב"ח ודבריו נראין מאוד בסברא כמ"ש ועמ"ש לקמן סי' ס"ג בדין בועל בעילת מצוה ופורש עוד מזה:

(יא) והוא שיהיו י' וחתן מן המנין. הב"ח כתב דהמחבר זכר רק לשון הרמב"ם אבל לא הי' כוונתו שצריך עשרה פ"ח ובאמת בדברי הרמב"ם גופא יש לדקדק כי למה לא זכר שיהיו גדולים וב"ח כמו שכתב בהלכות אישות אח"כ והם דברי המחבר בס"ד. לכן נראה לי דוודאי בהלכות אישות דמיירי בעת החופה בוודאי כל שאין שם י' גדולים בני חורין אין מברכין אבל כאן דלא מיירי רק לענין פ"ח ויש שם בלא"ה הרבה ולא בא לומר רק שהאוכלין החדשים יהיו עשרה וכיון שיש לענין קדושה הרבה ישראלים לא איכפת לן מה שפ"ח אינן ב"ח כי החיוב לברך על כל בני הסעודה כל שיש פ"ח עשרה ובני החופה הם ישראלים רבים ודו"ק:

ולענין עיקר הדין נראה לי עיקר כדברי הרמב"ם ז"ל דלדעת החולקים תיקשי להו מה ששנינו מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד כיון דלדעתם יום אחד מברכין בלי פ"ח ז' ברכות א"כ הך בתולה שבעה לא דמי לאלמנה יום אחד ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דאי איכא פ"ח נ"מ לענין ז' ברכות ובלי פ"ח נ"מ לענין אשר ברא וכן מבואר למעיין בפירש"י ז"ל שבא לפרש כדברי הרמב"ם ממש וכן הא דמוקי מימרא דר"ה אלמנה אינה טעונה ברכה ז' ימים אבל יום אחד בעינן והשתא אי ס"ד דלא בעי פ"ח כלל א"כ בתולה נמי רק יום אחד ולא ז' וברור דאפי' ביום ראשון בעי פ"ח בין בבתולה בין באלמנה ושפיר קאמר אלמנה אינה טעונה ברכה ז' בלי פ"ח לא בעי אשר ברא ז' רק יום אחד ובפ"ח לא בעי ז' ברכות רק יום אחד ובבתולה בלי פ"ח אשר ברא ז' ובפ"ח ז"ב כל ז' וכן הא דתניא מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל שבעה. ואמר עלה רב יהודא והוא שבאו פ"ח משמע דאכל שבעה קאי דבעי פ"ח [והיינו כיון דנקט בבית חתנים דייק לי' דז"ב קאמר דאשר ברא לא בעי בית חתנים דוקא רק כל שהחתן והכלה שם אף שאינן. בחופת חתנים ואפי' אחד מזמין אותם כיון דחזינן דלא בעי שמחה כ"כ דלא בעי פ"ח] דבבית חתנים הכוונה בסעודה שם לאחר הנשואין ועל זה קאמר רב יהודא דכל ז' בעי פ"ח, ונראה לי דאפי' הי"א שהביא המחבר לא פליגו רק ביום א' דכיון דאכתי לא אכלו בני החופה עיקר השמחה בסעודה ראשונה ולא בעי פ"ח אבל כל ז' דכבר אכלו בני החופה סעודה ראשונה רק שבאו פ"ח שלא אכלו והם שמעו ברכת נשואין אפשר דכ"ע מודי דאין מברכין עבורם ז' ברכות כיון שכבר שמעו ז"ב ועיקר השמחה כבר נעשה בסעודה ראשונה ביום ראשון ועמ"ש עוד בסמוך:

(יב) לילה ויום. בכאן הביא הרב דעת הר"ן ולא כתב שנהגו כך ואדרבא מדכתב בסמוך ס"ח דהמנהג לברך בסעודה ג' משום דרשה מבואר דבחול לא נהגו כך והיינו דלא ס"ל דפ"ח מהני כל היום או לילה ויום ולכך הוצרך הרב ליתן טעם למה בשבת נהגו לברך בס"ג מכח הדרשה ולק"מ קושית הב"ש ס"ק ט':

סעיף ח. י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם (יג) שמרבים