תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנו

משום עין הרע (הגהות מיי' פ"י דאישות) וכן נוהגין לעשות לכל א' חושה בפני עצמו ולברך לכל א' אבל (ב) ואין מערבין. כל זה הוא לשון הרמב"ם ולא יכולתי להבין כיון דמהאי טעמא דאין מערבין קיי"ל דאין נושאין לשים במועד אם כן על הנשואין גופא הי' לו להקפיד שלא ישא ב' כאחת משום אין מערבין והתם נמי ישא במועד וינהוג שבעת ימי המשתה אח"כ. ועוד דהתם מבואר בערב הרגל מותר וכתב בא"מ סי' ס״ד אף דשבעת ימי המשתה נמשכין במועד לא אסרו רק משום יום ראשון בלבד דהוא עיקר שמחה בנשואין וא"כ למה כאן פסק הרמב"ם בהיפוך דמותר לישא וצריך לשמוח שבעה עם זו ושבעה לזו גם הראי' מקרא מלא שבוע זאת משמע דאין לו לישא כלל דהא' לא נתן לו רחל עד שכלו ימי המשתה של לאה וצ"ע:

(ג) וי"א דאף בשתי נכריות יש לזהר. נראה לי דלא פליגי הפוסקים כלל כי מה שכתב בספר חסידים שלא לעשות חופת שתי אחיות זהו אפי' בזה אחר זה ואפי' באותה שבוע אבל נכריות אין איסור רק להוליך הכלות ביחד ממש לחופתן משום איבה שמא ילכו ב"א יוחר עם זו מעם זו אבל שמא אחת כעורה לא שייך דקיי"ל כב"ה דלכולם בשוה אומרין כלה נאה וחסודה וכן מוכח במסכת סופרים להדיא דהקילוס הוא מה שמוליכין הכלה בשוק וכל העם אחרי' ומקלסין ולכך ס"ל לת"ק דאם יש כדי קילוס לזו ולזו שיש ב"א לזו ולזו כפי הראוי להם ורשב"א פליג דמ"מ איכא למיחש שמא ילכו יותר אחר זו מזו אבל להוליך אותם בשוק זו אחר זו אין קפידא כלל וזהו המנהג שנהג ר"י מפריז שהי' משיא יתומה עם בתו והיינו ביום אחד זו אחר זו כנ"ל ברור:

סעיף ד. אין מברכין ברכת חתנים אלא בי' גדולים ובני חורין וחתן מן המנין בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון (ד) אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י' (ומ"מ ג' בעינן) (הר"ן פ"ק דכתובות):

(ד) אלא ברכת אשר ברא וכו'. כ"כ הר"ן אבל הרמב"ן כתב דאשר ברא בעי י' דהוי ג"כ ברכת חתנים וכן משמע באמת בש"ס והראי' שהביא הר"ן מהא דקאמר והוא שבאו פנים חדשות ואשר ברא לא בעי פנים חדשות ש"מ דברכת חתנים אינו אשר ברא ובאמת אינה ראי' דרב יהודא דקאמר והוא שבאו פנים חדשות הוא מפרש בתר הכי מאי מברך שש ברכות ולכך קאמר והוא שבאו פנים חדשות דלאו נראה לו לפרש הברייתא דמיירי באשר ברא בלבד דהא סתמא קאמר כל שבעה ויומא קמא וודאי שבעה ברכות קאמר. ועוד כיון דברייתא נקטא בבית חתנים ש"מ דז"ב קאמר דאשר ברא לא בעי בית חתנים כלל כמו דלא בעי פ"ח. אבל לעולם אשר ברא נמי ברכת חתנים היא אמנם מדברי הרמב"ם משמע לכאורה כדברי הר"ן דמעיקרא באשר ברא לא זכר כלל שיהיו י' רק אח"כ שכתב בד"א שהיו האוכלין וכו' מברך ז' ברכות כדרך שמברכין בעת נשואין ועל זה כתב והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין וכמו שכתב בהלכות אישות בעת נשואין ש"מ דדוקא בשבעה ברכות בעי עשרה ולא באשר ברא אמנם מה שכתב הר"ן דמ"מ בעי ג' לא נראה כן מדברי הרמב"ם כמו שאבאר בסמוך:

סעיף ה. מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו (ה) לא עבדים ולא קטנים:

(ה) לא עבדים ולא קטנים. כ"כ הרמב"ם וכתב בנ"מ דמדקיי"ל דאין מצטרפין לכל מקום דבפי ע"ש שלא יברכו הם ע"כ ודבריו מגומגמין דהכא לאו בין עסקינן רק בברכת אשר ברא דלא בעי י' ומשמע מסידור לשונו שם שדברי הרמב״ם הללו הוזכרו אחר שכתב דבעי עשרה גבי פ"ח ובאמת זה נזכר מקודם גבי ברכת אשר ברא. ולפי זה יש להבין למה באמת לא כתב דאינן מצטרפין כמו שכתב בהלכות אישות בברכת נשואין ולא כתב שם שהם לא יברכו, לכן נראה לי או דס"ל באמת דמצטרפין לג' לברכת אשר ברא רק הם לא יברכו ודלא כח"מ סק"ה ואף דלזימון אין מצטרפין רק מזמנין לעצמן אבל לברכה זו מצטרפין או דס״ל דברכת אשר ברא אפי' ג' לא בעי א"כ לא שייך להשמיענו לענין צירוף והוצרך לומר שלא יברכו וזה ברור לפע"ד. והרב בעל ח״מ דכתב דאין מצטרפין לשלשה עבד וקטן אין דבריו נראין לפע"ד כמו שהוכחתי ועמ"ש לקמן עוד בדברי הרמב"ם הללו:

סעיף ו. עד כמה מברכין ברכה זו אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה (ו) ביום ראשון בלבד (ז) ואם בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה (ואלו ז' ימים (ח) מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה) (תשו' הרא"ש כלל ס'):

(ו) ביום ראשון בלבד. זהו לשון הרמב"ם ומבואר שם דמיירי בברכת אשר ברא בלבד ש"מ דסובר דאף דקיי"ל ג' לשמחה מ"מ לברכה אינו רק יום אחד ואפי' אשר ברא אין מברכין דלא כהטור שכתב דבג' ימים אומרים אשר ברא וכן משמע בפירש"י בברייתא מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד דזכר מה שאמרו בש"ס בפ"ח שבעה ברכות ובלי פ"ח אשר ברא ש"מ דכוונתו כאן ג"כ בפ"ח באלמנה יום אחד ז' ברכות ובבחולה שבעה ז"ב ובלי פ"ח באלמנה יום אחד אשר ברא ובבתולה ז' אשר ברא. מבואר דאלמנה אפי' אשר ברא אין מברכין רק יום אחד וכן עיקר לפע"ד דלא כנראה מב"ש ס"ק י"ז דהא בש"ס משמע להדיא דאלמנה יום אחד כמו בתולה ז' וכמו שם לא אמרינן אשר ברא לאחר ז' כדמוכח בש"ס כמו כן באלמנה אחר יום אחד ועוד דלישנא דר"ה אינה טעונה ברכה ומפרשינן לה אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד בעינן משמע בהדיא דמיום א' ואילך אינה טעונה ברכה כלל דדוחק גדול לפרש אינה טעונה ז"ב קאמר דאטו אשר ברא לאו ברכה היא לכן נראה עיקר כיון דספק ברכות להקל שאין לומר אשר ברא באלמנה רק ביום ראשון בלבד אע"פ שהגאון בסידור דרך חיים פסק לאומרה כל ג' אין דבריו נראין מטעמא דאמרן:

(ז) ואם בחור שנשא אלמנה, בש"ס אמרינן שלשה לשמחה ושבעה לברכה ולפ"ז נראה לי לכאורה דבהא לא מהני פ"ח לברך ז"ב רק בג' ימים הראשונים שהם ימי שמחה אבל בארבעה ימים האחרונים דכלו ימי שמחה לא ועיקר טעמא דפ"ח ששמחים עליו בני החופה ומרבים בשמחה וסעודה בשבילו א"כ כיון דכלו ימי שמחה לא שייך זה כלל. אמנם מדברי הרמב"ם נראה דעיקר פ"ח בשביל שלא שמעו הברכה עד עתה ולא תליא בשמחה כלל דמהאי טעמא לא מהני אפי' בסעודה הראשונה א"כ ממילא מהני פ"ח בהא ג"כ כל ז' וכן נראה באמת מדברי הרמב"ם שם דמה שכתב בד"א על כל הא דנזכר מעיקרא קאי דבלי פ"ח אשר ברא בלבד ובפ"ח ז"ב ש"מ דבחור שנשא אלמנה מברכין כל ז' כשיש פ"ח ז"ב אמנם בלא"ה דעת קצת פוסקים דקיי"ל ז' לשמחה ג"כ ויתבאר בסי' ס"ד בס"ד:

(ח) מתחילין מיד. עח"מ ולפע"ד נראה דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל הביאו המחבר לעיל ס"ב בנושא נשים רבות צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה א"כ מבואר דיכול לשמוח ז' ימי המשתה אתר שכלו ז' של שמחה מאחת והנשואין היו כולם בשוה א"כ מתחילין מעת