תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנג

שהשיאו ראשון ובוודאי יש סברא לומר דנשואין אין קפידא בבנות כיון דלאו בדידי' תליא כמ״ש הגר"א ועכ"פ הי' להם לפרש להוציא נקבות ג"כ כמו שפירשו לענין גדלות וע״כ דלענין נשואין באמת רק בזכרים קפדינן אבל ה"מ דמפקינן נקבות קטנות ממנו דומיא דזכרים דאיירי אבל גדולות ממנו אפי' אין נשואות כלל מבטלין הקנין כמ"ש ודוקא גדול להורות ולא קטן אפי' קדמוהו בנות:

נמצא לענין הדין כל שקדמו לאותו בן גדולים ממנו הן זכרים הן נקבות אפי' אינן נשואות כלל מבטלין הקנין אבל כל שהוא גדול שבכולם אז אם קדמו, זכרים קטנים ממנו בנשואין מבטלין הקנין אבל קדמו נקבות אין מבטלין כשהם קטנים ממנו אבל גדולות ממנו מבטלין אפי' אינן נשואות ודברי הטור ומחבר צ"ע מתרי טעמא לא מיבעי' אי נפרש דכרי הרא"ש שבא במאמרו זה ואפי' קדמוהו בנות לבטל הקנין פשיטא שהי' להם להזכיר ואפי' היו מפרשים דבריו להקל מ"מ הלא הם שני דברים לענין גדלות ולענין נשואין ולמה לא זכרו רק לענין נשואין וביותר יש לתמוה. בקיצור פסקי הרא"ש שעירבב דברי הרא"ש ולא ירד לסוף דעת הרא"ש בכל מה שכתבתי ע"ש:

(ב) ושיהא לאב. עת״מ והנה עיקר דין זה נובע מפירש"י גיטין י"ד שפי' בבית שאינו דר בו אלא עשאו בית חתנות לבנו ונראה לי מדבריו שכל שלא נבנה הבית לשם חתנות לבנו רק הי' דר בו מכבר ואפי' עכשיו אינו דר בו או אפי' הבן הי' דר בו מקודם שלא לשם חתנות בכל כי האי לא קנה רק צריך שיהא הבית נבנה לבית חתנות לבנו. אך יש לתמוה כיון דבש"ס לא הוזכר בכל הני דקאמר ודוקא למעט הקנין ולמה לא זכרו הך. גם קצת קשיא לי דמפרש בש"ס ודוקא, גדול ודוקא בחולה כיון דכך בתולה היא לפרש אשה איזה אשה הוי להו לומר מקודם ודוקא בתולה. ומסתפינא לומר מה דמשמע לי לדעת רש"י ז"ל ובזה הי' מקום ליישב דברי הרב בהג"ה שתמה בת"מ ס"ק א' ודו"ק:

סעיף ב. ייחד לו בית (ג) וכלי בית אע"פ ששייר בבית כלי א' לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו קנה כלי חבית אכל הבית לא קנה:

סעיף ג. ייחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה בית קנה אכסדרה לא קנה:

סעיף ד. ב' בתים זו לפנים מזו לא קנה אלא הא' שנשא בו:

(ג) וכלי בית. בש"ם מקשה מהך ברייתא לר' תנינא דאיתא התם כלי' בית קנה בית לא קנה ומשני שאצרו של אביו שם. ויש להבין מאי קושיא הא מצי לאוקמא שנחסרו מהאופנים הנזכרים בס"א והוא מבואר שם בש"ס שלא היתה בתולה או שלא הי' נשואין ראשונים וצריך לומר דמשמע להו דכה"ג אפי' כלי הבית לא קנה והא דקנה כלי הבית בשייר כלי לעצמו היינו טעמא כיון שהיו כל התנאים שיקנה רק הוא בשיור שלו ביטל הקנין ובשיור הכלי לא ביטל רק קנין הבית לא קנין הכלים כנ"ל ועיין בסמוך סימן ס':

סימן ס. דיני השושבינות ובו סעיף אחד:

סעיף א. כשנושא אדם אשה דרך שריעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה ואלו המעות נקראים שושבינות ושושבינות זו אינה מתנה גמורה שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה יחזוד וישלח לו כמו ששלח לו לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות (א) ה"ז תובעו בדין ומוציא ממנו ויש בזה כמה חלוקים (ב) ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו דאיתי שלא להאריך בזה:

(א) ה"ז תבעו בדין. אבל מת אותו ששלח שושבינות יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח בו. כן מבואר בש"ס שם אבל אם שמח עמו ולא פרעו ומת ניתן ליתבע:

(ב) ולפי שבזמן הזה לא נהנו. מלשון זה משמע דבאמה נהגו בשושבינות רק שלא נהגו לתבוע ולפי זה אפשר לומר דאם תבע נזקקין לו שלא אמרו מקום שנהנו שלא להחזיר רק בקידושין וסבלונות אבל בשושבינות לא נזכר ומ"מ מדלא הזכיר המחבר משמע דלפי שלא נהגו אם תבע אין נזקקין לו. ולפי זה באותן דורונות שנהגו האידנא ליתן לאחן בעת הסעודה כיון שלא נהגו לתבעם האידנא ממילא אפי' תבע אין ב"ד נזקקין ואין מחייבין אותו ליתן כנ"ל:

והנה הב"ש סי' כ"ט דקדק מדברי המחבר דכתב כאן כך ולא בסי' הקודם ש"מ דקניית הבית שייך האידנא ולא ידעתי מה צורך לזה דמאיזה צד נימא דלא שייך האידנא וכי שייך מנהג בכה"ג דצריך כל התנאים ואין דרך כלל להקנות הבית ומסתמא שייר לו כלי בתוכו כהנך עובדי בש"ס ובמילתא דלא שכיח לא שייך מנהג כלל. אך מ"מ בהא נראה במה שאמרו דנקבות שנשאו קודם אין מבטלין הקנין דהיינו דוקא בימיהם דלבת לא הי' האב עושה הנשואין רק החתן אבל האידנא דהאב עושה הנשואין לבתו שפיר יש לומר דכל שהשיא בת קודם לו לא חביב הנשואין גבי' כ"כ שאין אצלו נשואין ראשונים וכ"ש בת גדולה דכבר כתבתי לעיל סי' נ"ט דמוכח מדברי הרא"ש דבהא אפי' בימי הש"ס נתבטל הקנין:

סימן סא. חופה לענין מה קונה ובו ב סעיפים:

סעיף א. כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא, כאשתו לכל דבד וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש בד"א בשראוי' לביאה (א) אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה (ב) אינה כאשתו אלא לכל הדברים (ג) היא עדיין כארוסה מאחר שהיתה נדה (ד) וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה:

הג"ה. וע"ל ר"ס נ"ד מהו נקרא חופה וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהא חופה הראוי' לביאה, (הרמב"ם פ"י דאישות) (ה). ולמ״ד דחופת נדה הוי חופה אע"פ שאינה ראויה לבואה ה״ה אם לא כתב כתובה ומ"מ נוהגין לכתחילה לכתבה קודם לכן. אשה חולנית חולת מזה אע"פ שכונסם עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה אינו חופה כלל (ו) מאחר שאינה ראויר כלל לביאה ואין בעלה יורשה (תשו' הרא"ש כלל י"ד) כנסת לחופה ולא בירך בנוכח חתנים הוי חופה גמורה (ז) דאין. הברכות מעכבות ומברך אחר כמה ימים (טור סי' ס"ב) ולכתחילה יברך אותה קודם שיתייחד. עמה (כך משמע בתשו' הרא"ש) וע"ל סי' נ"ה. ונהגו עכשיו לברך תחת החופה קודם שנתייחד עמו ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן (ועי' בא"ח סי' תקע"ג) אם קודש בטעות והיה לו נשואין עמה:

ואח"כ נודע שהקידושין היו בטעות אע"פ שחוזר ומקדשה א"צ לברך שנית ז' ברכות וסגי לה