תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנב

א"כ האיך קאמר התם בתרייתא משום סמפון דא"כ חופה למה לי בהגיע זמן ומסר סגי וב"ד של אחרים אהגיע זמן קאי ועלה קאמרי דבעינן חופה דוקא וקשה במסר שוב ליכא למיחש למידי ואנן קיי"ל באמת דמסר לא מהני רק חופה וע"כ דהך לישנא דעולא קאמר משום סמפון ס"ל באמת כהך מ"ד דמסירה היינו חופה ובמסר באמת מהני אפי' למשנה אחרונה ודוקא בהגיע זמן אבל בלא הגיע לעולא חיישינן שמא תשקה ולמ"ד משום סמפון אפי' לא הגיע ולפי זה פשיטא דלק"מ על הרמב"ם דלדידן דקיי"ל כמ"ד דתרומה לא אכלה במסר אפי' הגיע זמן ע"כ דמשנה אחרונה נמי שמא תשקה ס"ל רק דס"ל דלא אזיל חשש זה רק בחופה וזה ברור. ואין תימה דבש"ס קאמר לעולא בתרייתא משום סמפון דמשמע דאי אפשר שיחלקו בשמא תשקה הא ליתא דהא תרי לישנא איכא חד לישנא דעולא מפרש משום סמפון גם משנה אחרונה וחד לישנא רב שמואל בר יהודא קאמר לה דמפרש רישא ג"כ משום סמפון לזה להך לישנא דעולא אמרה הוצרכו לומר דלא פליגי בשמא חשקה רק לכ"ע שמא חשקה ליכא בהגיע זמן אבל להך לישנא דרב שמואל בר יהודא אמרה שפיר אמרינן דלעולא בשמא תשקה פליגי ואפי' מסר לו רק חופה כהך ברייתא (דף מ"ח ע"ב) וכרב ושמואל שם ועכ"פ לפיר"י בתוס' הנ"ל דברי הרמב"ם ברורים דאי אפשר שנאמר להלכה דמשנה אחרונה ס"ל משום סמפון כיון דלא מהני מסירה רק חופה דוקא וזה ברור ולק"מ:

ומעתה לפי זה ממילא לק"מ מה שהקשו התוס' על פירש"י דס"ל דטעמא דרב אסי משום שמא תשקה דהא אפי' למ"ד שמא תשקה מודה למשנה אחרונה משום סמפון ולפי הנ"ל לק"מ דפשיטא דהך לישנא דס"ל לעולא משום סמפון לא ס"ל מה שאמרו שם מסר איכא בינייהו דהא ליכא נפקותא מידי לדינא דקיי"ל כמשנה אחרונה וע"כ דלהך לישנא רק קיבל בלבד איכא בינייהו והא דקאמר מסר והלך ג"כ הוא להך לישנא דרב שמואל בר יהודא מפרש משנה אחרונה משום סמפון ולא עולא ודוק היטב:

סימן נח. כמה כסות יתן לבתו ובו ב סעיפים:

סעיף א. צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו וזהו הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם לא יפחות לה (א) מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל בד"א שהי' האב עני (ב) אבל אם היה עשיר ה"ז ראוי ליתן לה כפי עשרו:

סעיף ב. התנה עם החתן להכניסה לו ערומה לא יאמר לכשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה:

(א) מכסות לשון זה לא נזכר במשנה כלל ולא ידעתי מנין להם דהכוונה לכסות רק כל צרכי הנשואין בכלל ואולי פ"ד הרמב"ם ממה שאמרו שם בתר הכי פסק עמו להכניסה ערומה ומזה משמע לי' דמעיקרא נמי בכסות משתעי אבל אינו הכרת כלל דדין זה דסיפא לא שייך רק לענין כסות ועכ"פ לא ידעתי מנין להם שצריך ליתן על יב"ת דוקא ומה שאמרו בעני שבישראל משנה לשנה מלבד מה שלא נתכוונו לומר שיתן לה שיספיקו משנה לשנה רק שצריך ליתן לה בכל שנה אחרים והבלאות לימי נדותה וממילא פשיטא שיתן לה שיספיקו שאם יקרעו פשיטא שלא יניחה ערומה משא"כ באב שאינו חייב רק לכסות אותה שתבוא לבית בעלה מכוסה לא שייך שיתן לה לשנה דוקא ומאי ענין זמן זה אצל האב ומה שכתב הרמב"ם כמו שביארנו לא נתכוון כלל על דבר זה רק לשאר דברים הנזכרים שם וגם שם לא נתכוון כלל לזה כמו שכתבתי וצ"ע:

(ב) אבל אם הי עשיר ראוי ליתן. עת"מ ונראה לי דמגוף המשנה יש להוכיח כן דרישא קתני המשיא בתו סתם לא ופאות מנ' זוז התנה להכניסה ערומה א"כ אי ס"ד דבעשיר צריך ליתן כפי עשרו מה זה שאמרו המשיא בתו סתם אפי' התנה כפי עשרו אין לו ליתן רק נ' זוז כיון שבאמת לפי ערכו אינו יכול ליתן יותר וע"כ דמיירי דלפי ערכו יכול ליתן יותר רק לפי שמשיא סתם ואינו חייב רק נ' זוז כפי עני שבישראל וזה גורם מה שהשיא סתם. ומה שאמרו שמין לפרנסה היינו במת דדנין אי הי' חי הי' נותן כפי ערכו וזה ברור:

סימן נט. המשיא בנו גדול בבית קנאו ובו ד סעיפים:

סעיף א. המשיא בנו גדול בבית קנה הבית והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן ולא השיא האב (א) בן זכר אחר קודם לו ולא שייר האב בזה הכית שייחד לו כלום אבל אם שייר שם אפי' פך אחד לא קנה הבית (וי"א דבעינן ג"כ שישיא לו בתולה (ב) ושיהא לאב בית אתר לדור בו (טור):

(א) בן זכר אחר קודם לו. ולפי שנראה לפע"ד שהפוסקים לא כיוונו יפה בכאן בכוונת הרא"ש גם נראה לי דבר חדש מדברי הרא"ש לכן ראיתי לבאר הכל על נכון והנה שם אמרו המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול וכו' ודוקא שהשיאו ראשון וכתב הרא"ש ודוקא גדול אפי' קדמוהו בנות ובתר הכי כתב ודוקא שהשיאו ראשון לזכרים. והנה דבר פשוט הוא שהם שני ענינים דמתחילה ביאר דין הנקבות לענין גדלות ואת"כ ביאר לענין נשואין וחדא מחדא לא אתיא דאיכא למימר לענין גדלות יכולין להיות בנות גדולים ממנו אבל מ"מ צריך שיהיו נשואין שלו ראשונים וכמו כן להיפוך אפי' נימא דנשואין אין קפידא רק בזכרים מ"מ לא מפקינן רק נקיבות דומיא דזכרים דהיינו קטנים אבל כל שיש בנות גדולות ממנו לא מהני אפי' אינן נשואין כלל ויש לתמוה על הטור שלא זכר רק דין הנקבות למנין נשואין בלבד כתב עליו הב"י שכ"כ הרא"ש והעתיק דברי הרא"ש הנ"ל ומשמע מדבריו דכל דבריו אחד הם לענין נשואין ובאמת זה אינו דתרתי קאמר הרא"ש ז"ל. ומלבד זה נראה לי ברור דכוונת הרא"ש אינו כפי מה שהבינו דבריו דלהקל בקנין בא במה שאמר אפי' קדמוהו בנות והא ליתא מכמה טעמים חדא דמנין לו להרא"ש דבר ודוקא לענין נשואין איכא למימר דטעמו כיון דבנות לאו בדידי' תליא כמ"ש הגר"א ז"ל אבל לענין גדלות שפיר יש לומר דאינו חביב לו רק כשאין לו שום בת או בן קודם לו בגדלות. ועוד מה זה דמעיקרא כתב ואפי' קדמוהו בנות ובתר הכי בנשואין כתב תיבה אתת לזכרים ומעיקרא ג"כ הי' לו לומר גדול שבזכרים או שיאמר את"כ ודוקא שהשיאו ראשון ואפי' קדמוהו בנות גם מנא לי' להרא"ש הא מילתא ועכ"פ לא הי' לו לומר כדברי הספר החתום רק ליתן טעם לדבריו:

לכן נראה לי ברור דהרא"ש לא בא רק לפרש הש"ס שאמרו ודוקא גדול ואינו מובן כלל שהרי בפי' נזכר במימרא לבנו גדול ומה בקשו בהך ודוקא גדול למעט קטן כיון שבפי' נזכר גדול ולזה בא הרא"ש ז"ל לפרש שבאו להורות בזה לחזק ענין הגדלות דבאו למעט קטן אפי' קדמוהו בנות דאכתי היא גדול שבזכרים מ"מ אנן גדול דוקא בעינן ולא קטן אפי' מנקבות. ומעתה מוכח כיון דלענין גדלות באו להורות דנקבות ג"כ מעכבין הגדלות א"כ כיון דלענין נשואין לא זכרו דנקבות מעכבין שהרי לא הוזכר בדברי ר' חנינא נשואין ראשונים כלל רק את"כ במה שאמרו ודוקא