תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנא

התוס' שם דהא שם מוכח דהך לישנא מסר הוא ולא חופה דדייק מברייתא דקתני כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין ה"ז בחנק דמסר הוי בחנק ע"ש פירש"י והכא לפי מה דקיי"ל כרב אינה אוכלת רק בחופה א"כ מתניתין דבעי לאפוקי משנה ראשונה דאוכלת בהגיע זמן מבואר להדיא דבמסר אוכלת וקשיא לרב וע"ש מה שתרצו וכמעט אי אפשר להלום דבריהם כלל, לכן נראה דבלא"ה יש להבין מה צורך לומר לאפוקי משנה ראשונה הא שפיר מצי אתיא כמשנה ראשונה ולא מיירי כלל לענין תרומה רק לשאר מילי וקאמר אפי' הגיע זמן דאוכלת משלו ותרומה מ"מ אכתי היא ברשות האב ליורשה ולטמא ולהפר נדרי' עד שתכנס כו'. ועוד קשה מה שהקשו לרב אסי ממתניתין מדיוקא דלעולם כמו שפירש"י למה לא הקשו מהך משנה דמפורש להדיא ב"ד של אחריהם אמרו אין אשה אוכלת עד שתכנס לחופה. גם מה זה דקאמר. יכול לשנוי' לכו מסירתה זו היא כניסתה לחופה הא פשיטא דהכי ס"ל דהא קאמר מסורה מאכיל ושם קתני חופה דוקא. אשר על כן נראה לי דעיקר הגירסא כמות שהיא וכמו שפירש"י עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין וקאמר לעולם אפי' הגיע זמן דאוכלת בתרומה ואוכלת משלו מ"מ אכתי היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל שאז יצאתה לגמרי מרשות האב והכנסה זו היא מסירה דמפרש בתר הכי כדמוכח בסוגיא דלקמן דלישנא דמסירה היא ואדרבא לקמן מהכא דייקינן לה דמפרש להדיא מסר דאין סברא כלל לומר דמתניתין תרתי קאמר רישא לתרומה וסיפא לדבר אחר רק כולה חדא היא בין לרב בין לרב אסי [משא"כ השתא לרב פלגינן מתניתין בתרתי והוא דחוק מאוד] והא דקאמר לאפוקי ממשנה ראשונה לאו למימרא דבעי לפסוק הלכה כמשנה אחרונה דזה יתבאר פרק אע"פ בהדיא. ומה שכתבו התוס' שכן דרך התנא כמו בריש ברכות הוא תמוה חדא דהתם בתרי מסכת אבל הכא דמיד בפרק שאחר זה מבואר בפי' משנה ראשונה ואחרונה ומאי בעי הכא לפסוק כמשנה אחרונה בפרק הקודם. ועוד דהתם בריש ברכות מילחא בפני עצמה קאמר ואינו נמשך להך משנה דאיתמר בה בפי' אבל הכא שהוא נמשך להך משנה ראשונה לאפוקי ממנה ובאמת שם בהך משנה גופא מפיק מינה ומייתי ב"ד של אחריהם. גם האיך שייך לומר בריש דבריו מיירי בחופה דוקא לענין תרומה ותיכף קתני מסר האב ולא מהני לתרומה לרב ומסיים בה הרי היא ברשות הבעל. אלא וודאי דלאו לאפוקי מדינא דמשנה ראשונה קאמר רק הכוונה דס"ד כיון דקתני במשנה ראשונה בהגיע זמן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה א"כ כבר יצאת מרשות האב לגמרי קמש"ל דאכתי היא ברשות האב] ורק לתרומה ומזונות אמרו כך ולאפוקי דלא נימא דיצאת מרשות האב לכולה מילתא ליורשה ולטמא ולהפר נדרי' ומצינו כה"ג פרק המגרש לאפוקי מדר"י ע"ש פירש"י דהלכה כר"י רק בגט לכתחילה חיישינן ללעז ובוודאי שיש לומר דר"י מודה בה שלא כתב רק בשכיב מרע לענין ממון דלא חיישינן ללעז וכן בהך דהזהב דחמש פרוטות קאמר לאפוקי מדר' קטינא אף דלא ס"ל רק בגמר דין מ"מ קס"ד אפי' בתחילת דין קמש"ל דתחילת דין דוקא פרוטה וזה שפסק שם הרמב"ם כר' קטינא בגמר דין אף דקאמר בש"ס לאפוקי ע"ש. וכן נמי בהך דהכותב לאפוקי מדר' אלעזר בן עזרי' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משמע התם בהדיא דהכוונה דס"ד דהך סברא נימא גם למנה ומאתים ע"ש היטב והיינו דפליגו רב אסי ורב דרב אסי סובר דמסירה דמתניתין לתרומה נאמרה והיינו דמקשי עלי' דכיון דקתני רישא לעולם דלא נימא בהגיע זמן דאוכלת בתרומה תיהוי ברשות הבעל לגמרי קמש"ל דלא רק במסר אבל עכ"פ לא מיירי מתניתין לתרומה דתרומה אוכלת מכח הגעת זמן למשנה ראשונה ולא מהניא מסירה רק לשאר דברים ואהא קאמר יכול לשנוי' לכו דחופה היינו מסירה ולפי זה מצי קאי למשנה אחרונה דאינה אוכלת בהגעת זמן רק משלו ולא בתרומה ועלה קאמר אף דאוכלת משלו אינה ברשות הבעל אלא אכתי היא ברשות האב לשאר מילי עד שימסור ושפיר הוי מסירה דמתניתין לכל מילי חוץ מזונות ואפי' לתרומה אבל אי נימא דחופה לאו היינו מסירה אי אפשר לפרש מתניתין כן דהאיך קתני עד שתכנס לרשות הבעל וכו' מסר הא אכתי הוי ברשות האב לענין תרומה עד שתכנס לחופה וע"כ למשנה ראשונה דאוכלת בהגעת זמן א"כ לא הוזכר מסירה לתרומה כלל רק לשאר מילי חוץ מזונות ותרומה אבל הוא יכול לשנוי' דחופה היינו מסירה ושפיר קתני מסירה דמתניתין לכל מילי. ולפי זה ממילא מוכח כדברי הר"ן הנ"ל דלדידן דקיי"ל כרב מוכח דאפי' למשנה ראשונה דאוכלת בהגעת זמן מ"מ מסירה לא מהני דעלה קאי דמסירה דמתניתין אינה מועלת רק לשאר מילי ולא לתרומה ולרב אסי בהיפוך דזה תלוי בפי' המשנה הנ"ל אי חופה היינו מסירה או לא ודו"ק:

(ב) וי"א דבחצר שלו. כן מוכח להדיא בברייתא שם וכפי אוקימתא דרב אשי בלי חולק אמנם אין קושיא שלא זכר הרמב"ם דין חצר שלו דלא מיירי הכא רק מדין ירושה דהיינו מסירה שלא נכנסה לחופה אבל חצר שלו היינו חופה גמורה כמ"ש הב"ש בשם רש"י ולא מיירי הכא מזה כלל וכבר זכר פ"י מה"א דין החופה האמיתית וכתב שזהו הבאה לביתו ולא זכר שיאמר בפי' לשם נשואין ש"מ דבסתם סגי. אמנם מוכח מדברי הרמב"ם דכל שאינו חצר שלו צריך שיאמר בפי' לשם נשואין ויתייחד עמה אבל בלי יחוד לא מהני לשם נשואין בחצר שאינו שלו שאינו לא מסירה כיון שהלכו עמו ולא חופה כיון שאין בחצרו אמנם בחצרו ולא נתייחד כיון שהוא בדרך נראה דבעינן לשם נשואין בפי' ולא מהני מה שהוא בחצרו כיון שהוא בדרך ולא נתייחד ואין זה מקום הקבוע לו לא הוי כמו שהפרישה לו ונראה שזהו כוונת הרי"ף שכתב בחצרו ללון לשם נשואין והיינו דלא רצה להזכיר בסתם דהוי חופה גמורה לתרומה ולא רצה רק לומר לענין ירושה ואז צריך שיכנס בפי' ללון ואז צריך לשם נשואין שיהא מסירה עכ"פ ולא חופה גמורה ובש"ס לא רצו לפרש דמיירי לענין מסירה דתיקשי רישא בחצר שלה דקתני ללון דבהא אפי' לשם נשואין לא מהני ודו"ק. וכל זה מבואר מדברי הרמב"ם פ"י מה"א והיא לשון המחבר לעיל ריש סי' נ"ה דמעיקרא כתב דחופה הוא הבאה לביתו אח"כ כתב ואם בא על ארוסתו לשם נשואין משיערה בה קנאה מבואר דהבאה לביתו לא בעינן לשם נשואין בפי' רק בסתמא כיון שהוא חצר שלו ומסתמא הוא מביאה להתייחד עמה ובבא על ארוסתו בעינן לשם נשואין ומבואר מדבריו דביחוד בעלמא אפי' אמר לשם נשואין לא מהני להיות חופה מעלי' לכל דבר כיון שאינו בביתו ואף דהכא מוכח דביחוד לשם נשואין אפי' אינו בחצרו מהני היינו הכא שהלכו ועוסקין במסירה חשיב לה מסירה מרשות האב לרשותו ע"י יחוד זה אבל חופה לא מיקרי ובבית חמיו כה"ג אפי' מסירה לא הוי וכל זה ברור:

ועב"ש שהקשה על הרמב"ם שלא זכר סמפון רק שמא חשקה ובש"ס מבואר למשנה אחרונה משום סמפון ולפעד"נ דלק"מ דוודאי יש לתמוה בהא דקאמר א"ב קיבל מסר והלך וקשה הא אנן קיי"ל כמשנה אחרונה א"כ אכתי מה נפקא מינה תינח בקיבל יש לומר נ"מ בקיבל ולא הגיע זמן דאפי' למשנה אחרונה דטעמא משום סמפון מ"מ יש לחוש שמא תשקה כיון שלא הגיע זמן אבל מסר והלך לפירש"י שפירש למ"ד שמא חשקה ליכא משום סמפון איכא וקשה אכתי מה נפקא מינה הא הלכה כמשנה אחרונה ולכ"ע משום סמפון ואכתי מסר לא מהני וליכא נפקותא כלל. וביותר יש לתמוה לפיר"י בתוס' דמסר הכוונה למ"ד משום סמפון ליכא משום שמא תשקה איכא