תפארת יעקב אבן העזר קידושין קנ

דעת הרמב"ם בבוגרת שאין לה תביעה ממילא גם לו אין ל תביעה דהוא בדידה תלוי וכן מוכת בר"ן הנ"ל:

סעיף ג. הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותי' אע"פ שלא כנס ואם עכבו אונם (ד) כגון שחלה הוא או היא או שפירסה נדה או שהגיע זמן בא' בשבת שאינו יכול לכנוס אינו חייב לזונה:

הג"ה. ודוקא שתלה תוך הזמן אבל הגיע הזמן ולא כנסה ואח"כ תלה חייב במזונותיה אע"ג דהשתא הוא אונס (מרדכי ריש כתובות ובפרק החולץ):

(ד) כגון שחלה. עב"ש דה"ה בשידוכין כשהגיע זמן חייב מזונות ולא ידעתי מה מקום ספק יש כאן הלא כך פירשו הפוסקים פוסקין לקטנה זמן להנשא בגדלות דהיינו שידוכין בלי קידושין דאסור לקדש וא"כ מוכת דבזה פוסקים זמן וחייב במזונות ועיין בסמוך:

סעיף ד. המארס את בתו קטנה ותבעה הבעל לנשואין בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצה לכנוס בונס (ה) ואין דאוי לעשות כן:

הג"ה. ואם היא ובעלה מתרצים לכנוס והאב מת אין הקרובים יכולים למחות אע"פ שהיא חולנית והוא ממהר לכנוס (ו) כדי ליורשה (מרדכי פרק האיש מקדש):

(ה) ואין ראוי לעשות כן. הנה רש"י פי' דאסור לקדש והקשו עליו דהא אין פוסקין להשיאה קאמר אבל קידושין מותר. ועוד הקשו עליו עיין בפוסקים. ולי בלא"ה קשה מה שפירש"י אין פוסקין שטורת היא לה וקשה בלא"ה אסור דקטנה היא. לכן נראה דס"ל שלא אסרו לקדש רק להנשא בגדלות אבל לישא בקטנות לא חיישינן שתאמר אתר נשואין בפלוני אני רוצה רק אז יכול אבי' לעכב הנשואין אבל לקדש להנשא בגדלות אסור שלא תרצה את״כ ודו"ק ולק"מ. ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' להקשות על ר"ה ממתניתין דהא אסור לקדש קטנה ואין פוסקין ותמה מהרש"א דהא להנשא בגדלות מותר ולדידי בלא"ה יש להבין שכתבו מה שדרך לעשות כיון שיש איסור בדבר ולפי הנ"ל ניחא דחדא מילתא היא כיון דאסור לקדש קטנה וע"כ להנשא בקטנות ואז אין פוסקין ואין דרך לעשות כן ודוק היטב. ודע שאם אבי' מעכב אין לה מזונות כך כתב הר"ן והכריח כן בראי' ע"ש:

(ו) כדי ליורשה. עח"מ וב"ש והב"ש לא דק דלא הקשה הת״מ לשיטת ר"ת דבהא אם בא ליד החתן יורש רק מתקנת שו"ם דמבואר להדיא לעיל סי' נ"ג דתוך שנה חייב להחזיר אפי' כבר קיבל הנדן ע"ש ועי' בת"מ סי' קי"ת ס"ק כ"ח:

סימן נז. היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ובו סעיף אחד:

סעיף א. הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה (א) הואיל ונעשית כרשות בעלה יורשנה כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה בעלה יורשה (וע"ל ס"ס נ"ב ולקמן סי' קי"ת ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו) (טור בשם ר"ת) וכן אם האך האב או שלוחי האב עם הבעל וגכנם עמה בדרך לחצר ונתייחד עמה שם לשם נשואין ומתה ה"ז יורשנה בעלה אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל אפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק א' הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתייחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אע"פ שנדוניתה בבית בעלה וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה:

הג"ה. (ב) וי"א דחצר שלו או של שניהם סתם יחוד הוי לשם נישואין (הר"ן פרק נערה) ובחצר שלה או שאינה של שניהם סתם יחוד הוי ללון (המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א):

(א) הואיל ונעשית ברשות בעל ירשנה. הנה התוס' שם כתבו דה"ה דמיפר נדרי' ומטמא לה ולא בא למעט רק תרומה וראייתם מהך דתנא דבי ר' ישמעאל דמוכת דהוי ברשות הבעל ע"ש והוא תמוה לפע"ד דמתנא דבי ר' ישמעאל לא מוכת רק שאין האב מיפר ולא שהבעל מיפר ואף דמוקי הך דכתיב ונדר אלמנה יקום עלי' מיירי במסר משמע דוקא כשנתאלמנה אבל בבעלה תי בעלה מיפר הא ליתא דעיקר קמש"ל דלא נימא כיון שמת הבעל נתרוקנה רשות לאב קמש"ל דהיינו בארוסה גמורה אבל זו שיצאתה מרשות האב שוב אינה נכנסת לרשותו במיתת הבעל אבל בעל ג"כ אינו יכול להפר ועוד אי ס"ד דהבעל יכול להפר למה לי לאשמעינן באלמנה וגרושה הוי לי' לאשמעינן להיפוך בתי דהבעל מיפר בלבדו וע"כ דעדיין לא נכנסת לרשות הבעל לענין הפרה רק האב אינו יכול להפר אבל בעל ג"כ אינו יכול להפר כמו במת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ה"ה כאן אף שהאב אינו מיפר לא נתרוקנה רשות לבעל וה״ה בבעלה תי הוי מצי לאשמעינן דאי נדרה יקום עלי' רק דקמש"ל אפי' מת הבעל לא נתרוקנה רשות לאב אף דבארוס כשמת קיי"ל דנתרוקנה ולפי זה ממילא אינו מטמא לה דדוקא לענין נדר שלא יוכל האב להפר מהני מסירה שהרי יצאה מרשותו אבל ליטמא לה שארו כתיב וכל שלא הביאה לביתו לאו שארו מקרי. ובהכי ניחא בפשיטות הא דקאמר תיובתא דכלהו משום דלכלהו חוץ שמואל קשיא מברייתא דמוכת. דרק לירושתה הוי ברשות הבעל ולא לכלהו ורב נמי מסירתה לכל קאמר ובברייתא מוכת דוקא לירושתה. איברא דיש להבין בברייתא גופא דסיפא נקט אבל לתרומה משמע לכאורה דוקא לתרומה אבל שאר דברים הוי ברשותו:

והנה הר"ן ז"ל תירץ דברייתא קמש"ל למשנה ראשונה דהגיע זמן אוכלת בתרומה אבל מסירה לא. אך לכאורה יש לתמוה דלעיל פריך מאי לעולם וקאמר לאפוקי ממשנה ראשונה דהגיע זמן אוכלת קמש"ל דוקא חופה. והשתא תיקשי הוי מצי למימר אפי' למשנה ראשונה ובלא הגיע זמן דבעינן חופה דוקא ומסירה לא מהני ומה צורך לומר לאפוקי ממשנה ראשונה ומזה הי' מוכת לכאורה דלמשנה ראשונה דהגעת זמן מאכיל בתרומה מסירה וודאי מאכיל דלא כהר"ן ועוד דהא רב אסי למשנה אחרונה קאמר דהגיע זמן לא מהני ומסירה מהני דהא אוקימנא למתניתין כמשנה אחרונה ועלה קאמר רב אסי דמסר אוכלת ובברייתא נימא להיפוך דמסר גרע מהגיע זמן והוי להו הנך אמוראי וברייתא סברות הפוכות ממש דלרב אסי אפי' למשנה אחרונה אוכלת ובברייתא. אפי' למשנה ראשונה אינה אוכלת:

אמנם נראה לפע"ד דבלא"ה לפי הגירסא במשנה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין הקשו