תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמט

לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה ואח"כ תנשא תבעה אחר שבגרה נותנים לה י"ב חודש מיום הבגר וכן אם קדשה ביום הבגר נותנים לה י"ב חודש מיום הקידושין שהוא הבגר קדשה אחר שבגרה אם עברו עליה י"ב חודש בבגרותה ואח"כ נתקדשה אין נותנין לה אלא ב' יום סיום התביעה וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה:

(א) והרי היא גערה. אבל אם נעשית בוגרת הרי היא תביעה אפי' נתארסה קודם וכ"כ הג"א בשם ר"ת אבל תימה האיך יפרשו מה שהקשו בש"ס לר"ה מהך ברייתא בגרה הרי היא. כתביעה נפרש כשקידש ואח״כ בגרה אבל בגרה ואח״כ קודש אין לה רק ל' יום. ומה שתרצו בתוס' בשם ר"ת דלשון בגרה הרי היא כתביעה משמע שנתקדשה בבגר מלבד הדוחק שיש בזה כי לפי דעתו דקידש מעיקרא ג"כ הוי כתביעה א"כ מאיזה צד ידקדק התנא לומר בקידש אח"כ. אדרבא הוי לי' לאשמעינן רבותא אפי' בקידש קודם. ועוד דאדרבא לשון זה משמע דקידש קודם שבגרותה תשיב כתביעה משמע דארוסה היא וכ"כ ה"ה להדיא דמכאן למד הרמב"ם דינו ועכ"פ קשה מאי קושיא לר"ה. אמנם יש לומר דסובר הרמב"ם דה"ה ג"כ אינו מחלק בין בגרה קודם לבגרה אח"כ ומ"ש בגרה יום אחד ונתקדשה לאו למימרא דנתקדשה קודם מודה רק דבנתקדשה קודם מונין ל' מעת בגרותה ולהיפוך מונין מעת קידושין. ומה שהקשו התוס' דתיקשי לי' לר"ה מתניתין ומכת זה הוצרכו לתרץ דר"ה מחלק בין נתקדשה ואח"כ בגרה לבגרה ואח״כ נתקדשה. ובאמת דבריהם מחוסרי הבנה שאם אתה אומר דכל שבגרה כבר הכינה קודם תכשיטין א"כ יום אחד קודם או חודש קודם ג"כ נימא דע"כ הכינה שהרי אם היתה בוגרת כבר הי' לה הכל א"כ ע"כ היא מכינה י"א חודש קודם בוגרת אלא שיש לאומרה בלשון אחרת שכך אמרו חכמים רצון האשה שכשהיא בתולה נערה או קטנה אינה ממהרת כ"כ ליארס עד שיהא הכל כפי מה שהיא צריכה ותכין לה הכל עצהיו"ט ושיערו חכמים יב"ת אבל כל שבגרה ולא נתארסה היא בעצמה מיחזלא באפה ומתרצית למעט בתכשיטין רק על צד ההכרח אך שתחארס וכבר אמרו בתך בוגרת שתרר עבדך וכן טב למיתב וכו' וכיוצא בזה לכך שיערו חכמים דכל שבגרה ולא נתארסה מתרצית היא למעט בתכשיטין רק על צד ההכרח דהיינו ל' יום וזהו דוקא אם בגרה קודם אבל כל שלא בגרה אינה מתרצית להתארס רק שיהא לה הכל עצהיו"ט דהיינו הכנה יב"ח. ולפי זה היינו דוקא לענין למעט בזמן אבל לענין תביעה דהענין היא כשבגרה אין צורך לתביעה שכבר הגיע מעצמו העת א"כ אין נ"מ בין בגרה קודם לבגרה אח"כ. ומעתה ישאר הקושיא הנ"ל דמה מקשה לר"ה מברייתא נימא שקידשה קודם ואז הוי כתביעה עכ"פ אבל אח"כ אין לה רק ל' יום כר"ה. לכן נראה דס"ל דאין חילוק בלל בין בגרה קודם לאח"כ אפי' לר"ה ומתניתין כשקידשה כשהיא קטנה ופסק לישא כשהיא גדולה דאז מותר או שלא קידש כלל רק שדיך. וכבר כתב הב"ש דבשדיך ג"כ שייך דינים אלו וכן פירש"י להדיא בהך דפוסק לישא בגדלות דמיירי בלא קידש רק שדיך ע"ש. אמנם מה שכתבו בהג"א בשם ר"ח אם ניכוונו לדברי ר"ת בתוס' שם להיפוך משמע שכתב בהדיא ולא קודם ולא בא לומר רק דלא נימא דפשיטא להו דהא לא הוי כתביעה דמנא לן הא לכך כתב דלשון הברייתא מורה כך דקודם לא הוי כתביעה ואולי נחכוונו לדברי ר"ח במקום אחר ולדינא צ"ע דבמשנה משמע דוקא תביעה מגביל הזמן יב"ת ולא בוגרת וכן לישנא דר"ה בגרה יום אחד משמע דמשמיענו רבותא אפי' אינה בוגרת רק יום אחד ונתקדשה בטלו יב"ת ואין לה רק ל' ואי ס"ד דגם נתקדשה קודם כך הדין מאי קמש"ל בבגרה יום אחד ומ"ש הב"ש דהתוס' לא כתבו רק לר"ה הוא תמוה דהם כתבו להמקשה דמקשה לר"ה א"כ מוכרח לדידן כך הדין וכן ר"ת כתב בהדיא דלשון הברייתא שנתקדשה אח"כ ולא קודם וצ"ע:

(ב) נותנין לה יב"ח. בש"ס מהנ"מ אמר קכא תשב הנערה ימים או עשור. ויש להבין וכי בכל מקום דאמרו במשנה דין או תקנה מסברא נשאל מה"מ דילמא כך שערו חכמים. וצריך לומר משום דכה"ג לא שייך לומר דבר כולל כי הי' מהראוי ליתן כפי ערך הזוג לפי עשרם ולכך בקשו לידע רמז וסמך לשיעור זה מהכתוב ולכך לא חילקו בין זוג לזוג ולפי זה יש לומר דמה שאמרו כשם שנותנין לאשה נותנין לאיש לא הי' הכוונה רק על נתינת הזמן לא על שיעור הזמן כי מה ענין הכנת האיש לאשה ובאיש לא מצינו קרא ללמוד שיעור יב"ת רק הכוונה כמו שנתנו זמן לאשה להכנה שלה כן ראוי ליתן לאיש להכנה שלו. ובהכי ניחא שלא זכרו הך זמן דאלמנה קודם זמן האיש והיינו להורות שאין לאיש זמן מוגבל כהאשה ולא באו לומר רק כמו שמצינו זמן לאשה כן ראוי אירי לאיש ודו"ק ועיין בסמוך:

סעיף ב. כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו וכמה זמן נותנין (ג) כמו שנותנין לה אם י"ב חודש י"ב חודש ואם ל' יום ל' יום:

(ג) כמו שנותנין לה. עת"מ והנה הר"ן הכריע כדעת הרמב"ם מדפריך בש"ס לר"ה מברייתא דקתני בוגרת ששהתה וקשה דילמא משום דידי' ע"ש שהאריך ודבריו תמוהין דאי ס"ד משום דידי' כיון דס"ל להנך פוסקים דאיהו לאו בדידה תלוי א"כ ממילא לגבי בעל בעינן תביעה ולא הוי בוגרת כתביעה א"כ בוגרת מאי עבידתי' לגבי בעל דמה בכך דהיא בגרה לדידי' בעינן תביעה וכמו כן ראי' השני' מהך ברייתא דקתני בין שתבעה היא לא מפליג בין אלמן לבחור ג"כ אינה ראי' לפע"ד דבלא"ה יש להבין מה זה שאמר נותנין לה ובתבעה היא הוי לי' לומר נותנין לו כדקתני במשנה כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש. לכן ברור דלא מיירי הכא מצד הזמן שנותנין לאיש רק דקמ"ל אפי' תבעה היא להנשא והבעל מעכב מ"מ נותנין לה יב"ת דאף שנתרצית להנשא כיון שעיכב עלי' לא נתבטל זמן שלה ונותנין לה יב"ח ולכך לא מחלק בין בתור לאלמן. אמנם בלא"ה יש להוכיח מהך ברייתא הקודמת בוגרת ששהתה יב"ת יפר הואיל והוא חייב במזונות. וקשה הא הנך יב"ת נתנו לטובתה שלא יוכל הבעל לכופה להנשא קודם זמן זה א"כ אם עדיין היא מעכבת אינו חייב במזונות ואם אינה מעכבת אפי' מעיקרא הי' חייב אי היתה רוצה. ואי משום דמעיקרא הי' הוא יכול לעכב א"כ עכשיו נמי יכול לעכב דאצלו לא הי' תביעה ומזה הי' מוכת דהך בוגרת חשיב כתביעה נמי לגבי דידי' דהוא תלוי בדידה לכן כיון שאין שניהם יכולין לעכב חייב במזונות ומ"מ יש לדחות דמיירי דהוא אלמן ומצדו אין לו רק ל' וכבר תבעתו ומ"מ כיון שעיכב הוא יש לה יב"ת וקאמר דבוגרת הוי כתביעה וחייב במזונות. אמנם נראה לי דס"ל להרמב"ם דהך זמן שנתקן לאיש לא הי' כלל להכין צורכי סעודה דא"כ מנין למדו יב"ת לו דהא קרא קאמר וקרא בה משתעי ולא בו ומנין להם לדמות צרכי סעודה לצרכי תכשיטין שלה ולהיפוך מצינו שקדו על תקנות בנות ישראל שיהא טורח ג' ימים ש"מ דבהא סגי רק כיון שיש זמן לה יב"ת והיא יכולה לעכב ממילא ראוי שיוכל הוא ג"כ לעכב וא"כ ממילא אין לו זמן קבוע בפני עצמו רק בדידה הדבר תלוי. ולדינא נראה לי להכריע דוודאי כשיש לה יב"ת גם לו נותנין יב"ת אבל מ"מ אם הוא בתור בלא"ה נותנין לו יב"ת מצדו ובזה אפשר דגם הרמב"ם מודה ובזה ניחא מה דנקט במשנה דין האלמנה אחר דין האיש ודו"ק. ודע דלפי