תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמח

מימרא דר"ח דשאל בהך דינא מהו ור"י לא ידע כלום להשיבו ולא ידע כלל מרב ולוי ותנאי וברייתא דידי' גופא. גם לפי דעתם מה זה שפירש"י יתומה ארוסה כיון שלא נתחרש בכאן שום דבר ובהך גופא דנחלקו מעיקרא שאל לו ובוודאי פי' נראה להכרית מזה פי' הרי"ף. אבל לדעתי לא נתכוון רש"י כפי מה שחשבו התוס' והרא"ש בדעתו רק כוונתו פשוט דכל המחלוקת דלעיל שנשארה יתומה שאינה ארוסה ובהא נחלקו מד איזה זמן חייבין לזונה ובהא פסק רב עד שתתארם ואף שלא יהא לה אח"כ מ"מ הרי בידה שלא תתארס וכיון שנתארסה מדעתה לא תקנו לה רבנן מזונות אבל הך דרב חסדא שנשארה ארוסה יתומה דכיון דנפלה כשהיא ארוסה ונתארסה בחיי האב בהא מיבעי' לן דחשו רבנן לתקנתא דילה ובהא אמרינן דלא חשו רבנן דהבעל יזונה ומר אמר דהבעל לא ירצה כיון דלא קים לי' בגוה וזה ברור לפע"ד בכוונת רש"י ודו"ק:

סעיף ה. ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה ואם מת הוא (יד) אינה חייבת ליטמא לו ואינו יורשה ואינו חייב בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה (וה"ה אם נשאה (טו) במקום שלא זכה בנדוניא (סברת הרב) כדרך שנתבאר ס״ס נ"ג וע"ל סי' ס"ט סעיף ה'):

(יד) אינה חייבת ליטמא לו. ורש"י פי' משום דברגל אסורה לטמא וכן פירשו התוס' ביבמות ולכאורה נראה דהך דחייב לטהר ברגל אינו רק בזכרים דחייבין בראי' לכך מוזהרין על הטומאה אבל נשים שאינן בראי' אינן מוזהרין כלל אפי' ברגל. אמנם ברמב"ם בהלכות טומאת אוכלין מבואר הטעם שהם צריכים ליכנס למקדש ולאכול קדשים א"כ נשים נמי ישנן באכילת קדשים אבל מ"מ פשיטא דיפה עשה המחבר שלא זכר רק אינה חייבת דזהו דוקא בזמן המקדש דאיכא ביאת מקדש ואכילת קדשים אבל בזה"ז לא שייך אזהרה זו כלל. וזה שדקדק אם הי' הארוס כהן דלפירש"י אפי' בישראל יש נ"מ. אמנם קצת צ"ע מנין להם דלמ"ד דחובה לטמא לקרובים דארוסה לא דילמא דוקא בכהן דמוזהר הקפיד הכתוב ולא הפיר רק לשארו אבל ישראל וכהנת דלא חוזהרי אפי' ארוסה אפשר דמצוה ליטמא:

(טו) במקום שלא זכה. דין זה צ"ע לפע"ד דפשיטא דמה שתקנו קבורתה תחת ירושתה אפי' מתה ולא הניחה שום ירושה חייב לקוברה דעיקר התקנה הואיל וזוכה בכל מה שאפשר לירש נתחייב בקבורתה ואין משגיחין על שעת קבורה אי נשאר ירושה או לא ולפי זה בתקנת שו"ם לדעת הרא"ש סי' קי"ח דירושה שנפלה לה בעודה תחתיו לא היתה התקנה א"כ אפי' שנה ראשונה בר ירושה הוא א"כ מחמת שלא נשאר לו לירש בשביל זה לא נפקע חיוב קבורה אם לא דנימא דכך היתה התקנה שיחזיר הנדן ויפטר מקבורה אבל בשלא קיבל הנדן עדיין לדעת ר"ת דהוי אומדנא מ"מ איני רואה מקום לפטרו מקבורתה דבהא וודאי ראוי הי' עכ"פ לירושתה [גם לקבל הנדוניא מחמיו אם לא שכך הי' התנאי שלא יתן לו רק אחר עבור זמן מה] ומחמת שנחסר לו קבלת הנדן בשביל זה לא נגרע כחו להקרא יורש שלה כשיקבל הנדן או שיפול לה נכסים ממקום אחר וירשנה וצ"ע:

סעיף ו. המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה (טז) מבני חורין ואינה גובה תוספות כלל הואיל ולא כנסה אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפי' העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא (יז) או עד שיכתוב. וי"א דארוסה יש לה כתובה (הרא"ש והר"ן והטור) (יח) (אבל נוהגין כסברא הראשונה):

סעיף ז. המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפי' כמה פעמים קודם שתבגר כתובתה של אביה נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אין לאביה בה כלום אפי' בראשונה:

(טז) מבנ"ח. מדברי הטור בשם ר' שרירא מבואר דאפי' לא כתב רק מנה מאתים בלבד מ"ח אינה גובה רק בנ"ח ושכן דעת הרמב"ם אף דמדברי הרא"ש בשם הרמב"ם נראה לכאורה דוקא בכתב לה תוס' ג"כ דאז אמרינן שלא כתב רק ע"מ לכונסה בהא לא הוי כתובה כלל אב כשכתב מנה ומאתים בלבד נראה לכאורה דלכ"ע גובה משועבדים ע"ש:

אמנם לדינא נראה עיקר כדברי ר' שרירא וגם הרמב"ם סובר כן ומה שהקשה הרא"ש מ"מ נימא למנה ומאתים הוי שטר גמור לק"מ לפע"ד דוודאי יש לתמוה דבפרק הכותב רצה ליפשט מהך משנה דארוסה יש לה כתובה ודחי דילמא דכתב לה ויש לתמוה אי ס"ד דבלא כתב אין לה כתובה כלל א"כ השתא נמי שכתב מה בכך נימא בהא ג"כ שלא כתב רק על מנת לכונסה כמו בתוס'. וצריך לומר דדוקא תוס' אמרינן דכתב עכשיו דאח"כ יכול להיות שלא ירצה להוסיף כי אין עליו חיוב להוסיף דוקא אבל מנה ומאתים אי לאתר כניסה למה לו לכתוב עכשיו הא מוכרח בכתובה זו בעת נשואין. והשתא לכאורה אכתי תיקשי לימא דלא כתב מנה ומאתים רק לכונסה ומה שכתב עכשיו כדי לטרוף לקותות מזמן אירוסין ואין ראי' דנתחייב לה במנה ומאתים אפי' תתאלמן או תתגרש באירוסין וע"כ צריך לומר דכתובת אירוסין לעולם אינה גובה משעבדי רק בנ"ת דלא כדמחלק הרא"ש דדוקא בכתב לה שנית מן הנשואין מחלה לשיעבוד קמא וכן פירש"י רק בכל גווני אין לה משועבדים דאל"כ יהא מוכרת דארוסה אית לה כתובה דאי אין לה אפי' כתב נימא דכתב מנה ומאתים ותוס' לגבות משועבדים מאירוסין ולא יכתוב בעת נשואין שנית כלל וע"כ דלא תליא בהא כלל ודברי הרמב"ם ור' שרירא מוכרחין:

(יז) או עד שיכתוב. מכל הפוסקים משמע דאין חילוק בין אלמנה לגרושה כלל ולפע"ד נראה דמהך דפרק האותר האומר לאשה לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני משמע דבגרושה לכ"ע יש לה כתובה אפי' לא כתב וטעמא רבה איכא דהך סברא שלא תהא קלה להוציאה פשיטא דשייך בארוסה כמו בנשואה רק דבנשואה הוסיפו איסור לשהות אבל ארוסה שאינו שוהה עמה די במה שחייבוהו כתובה ורק באלמנה מספקא לן דבהא לא שייך טעמא שלא תהא קלה להוציאה ודוקא בנשואה כיון שמוכרת לכתוב כתובה מחמת חשש גירושין ממילא גם באלמנותה יש לה משא"כ ארוסה בלא כתב אין לה רק בגירושין ועמ"ש לעיל סי' מ"ח:

(יח) אבל נוהגין כסברא ראשונה. עת"מ וכוונתו דוקא לענין לא כתב נוהגין אבל בכתב לענין גביית משועבדים כתב בד"מ דנוהגין דגובה משועבדים אבל באמת לעיקר הדין כבר הוכחתי להיפיך דלענין משועבדים דברי הרמב"ם מוכרחין:

סימן נו. כמה זמן נותנין לארוסה ובו ד סעיפים:

סעיף א. המארס אשה ושהה כמה שנים ותבעה לנשואין (א) והרי היא נערה (ב) נותנים לה י"ב חודש מיום התביעה