תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמז

כוונת הרמב"ם דזה מגרע קניית החופה דהא וודאי ליתא שהרי לא זכר בכל דבריו לענין הקנין רק חופה וכתב דברכות אינן עושין הקנין והוי לי' לומר כתובה וחופה ומה שכתב כאן הוא מטעם כיון שאסור לשהות בלי כתובה א"כ ממילא אסור להתייחד בלי כתובה שמא יבוא עלי' בלי כתובה וכן הלשון בכל מקום אסור לשהות מורה להדיא דהיחוד עמה אסור בלי כתובה וכן מבואר להדיא בטור סי' א'. ולפי זה אני חמה על הרמב"ן שהקשה על דברי הרמב"ם מהך דר' אמי וקשה הא ע"כ צריך לומר דאירע כך ולא יפה עשו שעשו החופה בלי כתובה דהא לא יחלוק הרמב"ן בגוף הדין דאסור לשהות בלי כתובה ונראה שהרמב"ן ז"ל חשב דלדעת הרמב"ם הכתובה מעכבת החופה לקנות והיינו דקשיא לי' הא בתולה נשאת ברביעי ומסתמא היתה נשואה וכיון שלא כתב כתובה לא היתה נשואה כלל והאיך ישא אותה שלא כדין שלא ברביעי אבל לפי מה שכתבתי לק"מ דמודה הרמב"ם דכל שהי' חופה הוי נשואה גמורה רק שאסור להתייחד בלי כתובה מטעם איסור לשהות בלי כתובה. גם יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל לפי דעתו מה צורך לו להקשות משום שנשאת ברביעי הא בלא"ה כיון שלא היתה כתובה אינה נשואה ואין קונין בשבת וע"כ דהי' קנין קודם שבת בלי כתובה אבל לפי הנ"ל לק"מ דמודה הרמב"ם ענין קנין וזה ברור. גם נראה לי לכאורה לדקדק מלשון הרמב"ם דלא הי' כוונתו לאסור יחוד העושה אותה נשואה דזה אפשר דמותר כיון דמקודם ארוסה היא ולא תקנו כתובה רק לנשואה א"כ זה היחוד העושה הנשואין אין צריך כתובה רק תיכף אחר היחוד אסור בה בלי כתובה ולכך כותבין כתובה כדי שיהא מותר אחר היחוד באשתו ולפי זה לק"מ מהך דר' אמי כנ"ל ועמ"ש עוד לקמן ריש סי' ס"ו בס"ד:

סעיף ד. (יא) אין הארוס חייב במזונות ארוסתו אא"כ היתה בת הניזונת מהאחין (יב) שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגור וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה (יג) וי"א דאינו חייב במזונותיה כל עיקר (טור בשם הרא"ש):

(יא) אין הארוס חייב במזונות ארוסתו וכו'. קשיא לי בהא דבעי אי אירוסין עושה אי נשואין עושה וקאמר נ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' ולמה לא קאמר בפשיטות נ"מ לענין מזונות דאי אירוסין עושה לית לה ואי נשואין עושה אית לה. ודוחק לומר דאירוסין של ביאה שהפסידה כתובתה ממאתים למנה אפי' תתגרש מן האירוסין לכ"ע יש לה מזונות. ועוד דנ"מ באלמנה שנתקדשה בביאה. גם אני תמה בלא"ה מה שביקש נ"מ בהך בעי' וכי לא ידע עד השתא נ"מ בין ארוסה לנשואה בכל מקום. לכן נראה לי דבכוונה באו לשלול מזונות דבהא בוודאי אית לה דפשיטא דלא נסתפקו רק אם בעל לשם נשואין אבל בבעל לקידושין גרידא פשיטא דלא הוי נשואה אפי' בביאה אחר קידושין וכ"ש בקידושין רק הכוונה שבעל לשם נשואין א"כ כמו בהגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ויש לה מזונות כמו כן כאן תיכף הוי כהגיע זמן שהרי נתרצו להנשא תיכף ולא הוגבל להם זמן נשואין מאחר שכך נתרצו שתהא נשואה ואם אין הדין כך שתהא נשואה הרי בידו לישא תיכף כשירצה וזמן אין להם ויש להם מזונות. ולפי זה יצא לנו הדין דהמקדש בביאה לשם נשואין אף דעדיין ארוסה היא דקיי"ל אירוסין עושה מ"מ יש לה מזונות תיכף כנשואה גמורה וצ"ע שלא זכרו מזה הפוסקים כלל:

. ויש לי לומר עוד בענין זה לפי שאני מסתפק בלא"ה בהך בעי' הנ"ל אי דוקא כשבעל בבית חמיו מיבעי' לן שלא הי' שם חופה רק ביאה בלבד ובהא ס"ד דנשואין עושה ומסיק דאינו כן רק אירוסין עושה או אפי' כשהביאה לביתו ובא עלי' לשם קידושין ונשואין מיבעי' לן דכיון דחופה דקודם קידושין אינה כלום רק בעת קידושין א"כ כיון דעיקר החופה היא צורך ביאה וכיון דאינה ארוסה רק בביאה זו נעשית ארוסה לא מהניא לה חופה שהיא צורך אותה הביאה שתהא נשואה כיון דביאה מהני לקידושין. ואי נימא דבהא נמי מיבעי' לן הי' אפשר ליישב בלא"ה דכה"ג שהביאה לביתו לנשואין לכ"ע יש לה מזונות שהרי נתרצו להנשא והיא בביתו ג"כ לכ"ע יש לה מזונות. ובזה הי' אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה ה"ה דלימא נ"מ אי מותר לבוא עלי' ביאה שני'. ולפי הנ"ל ניחא דבביתו בוודאי מותר בביאה שני' דהיינו נשואין גמורים דאין לך חופה גדולה מזו כשהוא בועל בביתו שנית רק בביאה הראשונה אפי' בביתו מבעי' לן כיון שעל ידה נעשו הקידושין שוב אין יכולין הנשואין לחול ע"י ביאה זו או ע"י יחוד של ביאה זו ודוק היטב וצע"ג בכל זה:

(יב) שהרי אין לה מזונות. זהו דעת הרי"ף לפי הבנת הרא"ש בכוונתו אבל לפי הנוסחא ברי"ף שלפנינו בסוף דבריו וה"מ לאחר י"ב חודש. אי אפשר לפרש דברי הרי"ף כך כלל, וכבר העיד הר"ן שזו הנוסחא אמתית בספרים המדוקדקים ועל פי גירסא זו הוצרך הר"ן לפרש פי' אחר בכוונת הרי"ף ובאמת פירושו תמוה מאוד מכמה טעמים. חדא דבהדיא כתב הרי"ף לפי שאינה ניזונית מן האחין ולדברי הר"ן אחין מאן דכר שמייהו הא לא מיירי רק לענין יורשי ארוס. ועוד דהאיך ס"ד לומר לא שדי זזוי בכדי כיון שכבר אכלה מחיים ולאחר מיתה אינו רוצה שתאכל לפי שלא קים לי' בגוה והאיך שייך לא קים לי' בגוה לאחר מיתה. ועוד מה צורך לסברא דמיחזל הא בלא"ה כיון שכבר נתחייב במזונות בחייו מהיכא תיתי לא תאכל אחר מיתה. גם פי' הרא"ש בכוונת הרי"ף מלבד שאי אפשר לכוון פי' זה לפי הגירסא שלפנינו ברי"ף שסיים וה"מ לאחר י"ב חודש אבל בלא"ה האיך ס"ד כיון דארוסה דעלמא אין לה מזונות הך שניזונית מן האחין תהא לה ומסתמא שנחרצית להתארם ידעה שיש לה ממה לפרנס עצמה. ואי חשבה שתיזון משל בעל הי' לה להחנות עמו. וכן מוכח מהך דלוי דקאמר עד שיגיעו זמן הנשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו. הרי מבואר טעם דלוי דמקודם לא יהא לה ממה לאכול לכך צריכין לזונה עד זמן שיתחייב הבעל א"כ משמע דאי הי' הדין עד שאתארס לא הי' הבעל מחויב במזונות ובהא לא נחלק רב עלי' דלוי כלל:

לכן נראה לי דס"ל להרי"ף דוודאי כיון שנתארסה ידעה וחשבה שיש לה לפרנס עצמה עד זמן הנשואין ואין חיוב על הבעל כלל רק בהגיע זמן ולא נשאו דבעלמא אפי' אירע לו אונס או לה אין עליו חיוב מזונות ובכאן שאלו דדוקא על משך זמן הארוסות אמרינן מסתמא ידעה שיש לה אבל כשעבר הזמן והיא לא ידעה מקודם שיגיע הזמן ולא תוכל להנשא א"כ לא ניחא לי' דתיחזל או לא שדי זוזי בכדי ומסקינן דיש לה כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף. וזה שסיים וה"מ לאחר וב"ח אבל קודם לזה כיון שידעה משנתארסה שיב"ח תהא ארוסה מסתמא ידעה ואמדה נפשה למזונות בזמן זה דאל"כ לא הי' לה להתארס. אמנם מדברי הרמב"ם משמע בהדיא שהי' מפרש כדברי הנגיד שהביא הר"ן ויש לה מזונות אפי' בתוך יב"ח אבל דעת הרי"ף אינו כן כמו שביארנו. גם לא הבנתי כלל אי ס"ד דתיכף מעת אירוסין חייב במזונות א"כ הוא עומד וצוח שאינו רוצה ואנן נימא לא ניחא לי' דתיחזל ובזו הרגע נשתנה רצונו שרוצה שתחזיל אבל להרי"ף ניחא דלא נסתפקו בתוך משך הארוסות שאין לה כדמוכח מדברי לוי כנ"ל רק אחר יב"ח מספקא להו כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

(יג) וי"א דאינו חייב וכו'. זהו דעת הרא"ש דכתב דהעיקר כפירש"י ובאמת לפי הבנת הרא"ש ותוס' פירש"י חמוה מאוד דעד השתא מביא מחלוקת רב ולוי ותנאי ורב יוסף גופא פסק בה ומיבעי' לן אליבי' ובתר הכי קאמר