תפארת יעקב אבן העזר קידושין קמו

זה דכל לתא דארוסה מכח יחוד פנוי' היא וכמו שכתבתי בס"ק לפני זה באריכות:

(ג) מברכין ז' ברכות. עב"ש מה שכתב דלא חיישינן שיבעול שלא לשם נישואין. ולפי מה שהוכחתי לעיל דאפילו לשם נישואין אסור לדברי ה"ה ושכן מוכת בש"ס א"כ צריך לפרש דברי המרדכי דמיירי ביחוד הראוי לקנות בו והוא חופה מעלי' כדברי הח"מ בתירוץ ראשון ואין איסור רק מכח ברכה לכך מברכין ז' ברכות ובזה כ"ע מודי דהא בפי' אמרו בש"ס דביהודא מברכין לפי שמתייחדין ולא ידעתי למה תלה הב"ש דבר זה בפלוגתא אי כלה בלא ברכה אסורה דהא ס"ס מבואר בש"ס דביהודא שמתייחדין מברכין באירוסין א"כ ממילא כל שהן בבית אחד ראוי לברך כמו ביהודא דהא מודה הרמב"ם דז' ברכות מברכין קודם החופה רק דעביד מברך אח"כ ומ"ש עוד הב"ש בענין כלה בלא ברכה כבר נתבאר ס"ק א' בזה:

(ד) ביאה שני'. אפשר דאפי' לשם נשואין לא קני בביאה שני' דאין ביאה אחר ביאה גומרת כמ"ש התוס' ברא זו לענין כסף אחר כסף ומ"ש בסמוך לשם נשואין קני היינו אחר כסף ושטר אבל קשה לחלק בזה כיון דעיקר הטעם דביאה קונה דלא גרעה מחופה דאינה רק צורך ביאה א"כ כמו דחופה אחר ביאה גומרת כן ביאה אחר ביאה אך כבר ביארנו דאפי' קני איכא איסורא לדעת ה"ה ז"ל:

(ה) לשם נשואין. כבר נתבאר דלדעת ה"ה ז"ל אף דקני בהא מ"מ איסורא איכא ומ"ש הח"מ בשם הר"ן דהיכי דהוי איסורא לא קני כבר השגתי על הר"ן בס"ק א' ונראה עוד דאפי' למ"ד חופת נדה לא מהני שאינה ראוי' לביאה אבל בעל נדה אף דקעבד איסורא מ"מ אם היא ארוסתו ובעל לשם נשואין קנאה ואין הקנין תלוי באיסור כמו ביבמה דמהני אם בעל לב"ש אף דאסור לבעול לכתחילה כנ"ל ס"ק א'. ובעיקר קושית הר"ן מה שהקשה האיך יקנה הא עביד איסור נראה ליישב בלא"ה כגון שהביאה לביתו לפי שעה ובא עליה לשם נשואין ושילחה מביתו דהשתא מטעם חופה לא קני כמ"ש בח"מ ס"ק ד' ומטעם ביאה קני והשתא ודאי ליכא איסורא כיון שהביאה לביתו ואי בעי היתה נשארת אצלו לכך בשביל ששלחה אח"כ לא נתבטל הקנין ולא מיקרי בועל בבית חמיו וזה שלא כתבו הרמב"ם ומחבר בבית חמיו דבהא איכא איסורא אפי' לשם נשואין רק שבא עלי' בביתו באופן דביחוד לא קנאה כנ"ל:

(ו) דחופה אינה יחוד. עח"מ ס"ק ו' דכ"ע מודי בזה דהרי מוכרח הוא בש"ס ובאמת מבואר בר"ן הדיא דלאו כ"ע מודי בזה וכן הרמב"ם דקדק ויתייחד עמה ובאמת אין ראיית הר"ן מוכרחת דשם לא קאמר אלמנה מן הנשואין כמו שהעתיק בח"מ רק כנסה ראשון לשם נשואין אין לשני טענת בתולים אפי' יש עדים שלא נסתרה והכוונה כל שהביאה ראשון לביתו לשם נשואין הרי נתפרסם דנשואה היא הילכך אף דבאמת לא עשה בביתו כדת הנשואה שלא נתייחד אבל הוא בוודאי חשבה לנשואה ואינו משגיח על העדים כמ"ש התוס' שם אבל באמת לאו נשואה היתה לראשון ודו"ק ומ"ש הב"ש בדין אלמנה יתבאר בסמוך:

(ז) וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה, משנתייחדו. זהו מן הירושלמי ריש כתובות הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסה בע"י משמע דבתולה לא ולפי זה מוכרח דסבירא להו לירושלמי דחופת בתולה משיצאה בהינומא דהוא בבוקר לכך לא נקטי רק ארמלין אבל אי נימא דחופת בתולה היינו יחוד או הבאה לביתו אפ"ת דחופת אלמנה לא מהני בהא ובעינן טפי מ"מ לא נתיישב הירושלמי דאכתי הוי מצי למימר הך דינא בבתולה כמו באלמנה וע"כ דכל שאם באנו לדקדק מן הירושלמי דיש חילוק בין אלמנה לבתולה מדכתבו ארמלין ממילא מוכת דחופת בתולה משיצאה בהינומא וה"ה דברי התוס' ולפי זה להנך פוסקים דס"ל דבבתולה בעינן הבאה לביתו או יחוד ע"כ או דאינן מדקדקין מן הירושלמי לחלק כלל וכמו שאבאר או דס"ל אף דבירושלמי באמת מוכת דחופת בתולה בהינומא ואלמנה אינה יוצאת בהינומא ממילא אית לה חופה אחרת אבל בש"ס דילן מוכת דהינומא אינה חופה מדשאלו על אלמנה מן הנשואין והיא בתולה דמשכחת לה בנכנסה לחופה ולא נבעלה ואי כיסוי הראש הוי חופה מאי זו שאלה ובשביל שיצאה בהינומא אינה בתולה ומזה למדו דבעינן חופה אחרת א"כ ממילא אין לחלק בין בחולה לאלמנה כלל שלא חילקו בירושלמי רק לפי דס"ל הינומא הוי חופה ובאלמנה ליכא הינומא אבל לדידן דחופת בתולה יחוד או הבאה לביתו אין לחלק כלל. ולפי זה באלמנה שהביאה לביתו למ"ד דהוי חופה מהני לכ"ע דלדעת הסוברין כהך דירושלמי א"כ לא מוכת רק באלמנה לא מהני הינומא דלית לה הינומא כלל אבל הבאה לבית מהני ולהפוסקים דבבחולה בעינן הבאה לבית ג"כ מהני באלמנה דע"כ לית להו הך דירושלמי דאכתי הוי מצי למימר הך בבתולה כנ"ל. וכן נראה לי עיקר כדברי הת"מ דהבאה לבית מהני ודלא כהב"ש שהשיג עליו בס"ק ד' ועוד אבאר לקמן סי' ס"ד ס"ה בס"ד דאין מירושלמי שום ראי' ולא נקט אלמנה רק לפי שנשאת בו' אבל בתולה נשאת ברביעי ע"ש. גם מ"ש הב"ש ס"ק ה' דאין לחלק בין רבים למועט י"ל דבמועטין הוי ראוי לומר להם צאו ולבעול אבל לרבים בוש לומר להם שיצאו כשירצה לבעול ודו"ק:

סעיף ב. המארס את האשה וכרך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו (א) עדיין ארוסה היא שאין (ט) ברכת חתנים עושה הנשואין אלא בניסה לחופה:

(ח) עדיין ארוסה היא. עח"מ דנמצא שלא יפה עשו שברכו ב"ח וכו' וצ"ע דלעיל בהג"ה ס"א כתב הרב בשם המרדכי דארוס וארוסתו שהם בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו וקשה כיון שיש איסור לברך אם לא יתייחדו מיד א"כ האיך יברכו על הספק אולי לא יתייחדו ונמצא שעשו שלא כהוגן. לכן נראה שאין איסור בדבר כלל כל שיתייחדו פעם אתת אח"כ רק ממילא אין מברכין עד שעת היחוד אבל במקום שיש חשש יחוד שלא כדין אף שאינו ברור שיתייחדו תיכף לא איכפת לן ולפי זה פשיטא דאין צריך לברך שנית כל שברכו אפי' לא נתייחדו רק אחר זמן וכן נראה מבואר בלשון דבסעיף שאחר זה כתב וחוזר ומברך וכאן לא כתב כן ש"מ דכאן אין צריך לברך שנית בעת היחוד וזה ברור:

(ט) ברכת חתנים. לכאורה יש לדקדק מאחר שכתב אירס וכנס לחופה הי' די לומר ולא בירך והוי קאי אף על האירוסין ומדדייק וכתב ברכת חתנים ש"מ דאירוסין לא. וכבר כתבתי דאפשר דסובר הרב ז"ל דכל שלא בירך כלל הוי לה כלה בלא ברכה אבל כל שבירך ברכת אירוסין יצא מכלל כלה בלא ברכה וברכת חתנים אינה מעכבת. ולפי מה שכתב הב"ש ס"ק ח' בשם הפרישה יש לומר בפשיטות דבהא חוזר ומברך אבל ברכת אירוסין שלא בירך שוב אינו מברך ועמ"ש בס"ק א':

סעיף ג. אירם וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים (י) וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו:

(י) וצריך לכתוב כתובה ואח"כ יהא מותר באשתו. זהו לשון הרמב"ם והנה דבר פשוט הוא דאין